בלוג

בעבודה "ברית רעועה", ניב גפני מנסה לצקת רוח בחברה של מכתשים ועליים. גפני מנתק את האובייקט הקדמון משימושו הפרקטי ומשאיר את המכתש ריק מתוכן, בזמן שהעלי מושלך עליו פעם אחר פעם בשובבות, כשהוא מונע בעזרת מערכת מכנית. חבורת המכתשים והעליים יוצרת ריטואל הקשתי פוליריטמי, בו תרבות כותשת עצמה עד חורבן.

אני לא שולטת בנשימה שלי. הנשימה שלי שולטת באחר. האחר הוא הצמח. אני מאכילה אותו,
משקה ומנשימה אותו.מרווה אותו ודוחקת אותו למצבי קיצון. מחיה אותו בדמותי, הופכת אותו
לתלוי בי לחלוטין. מלבד היותה הכוח שמשאיר אותנו בחיים וכולא את הנשמה בתוך הגוף,
הנשימה היא גם טרנספורמציה. היא הופכת חמצן לפחמן דו חמצני, לוקחת ונותנת. לפחמן הדו חמצני
שאנו פולטים יש כוח, שמכורח אינסטינקט הנשימה אנחנו לא מודעים אליו. כוח מזהם, בונה, ומניע. 

בכוח הזה אפשר לשלוט. אני מבצעת ניסוי בו אני בודקת האם אני יכולה להנשים ישירות צמחים. אני אוטמת אותם בקופסאות ומנשימה אותם באמצעות צינור. חיישני פחמן דו חמצני מנטרים את כמות הגז בקופסאות, ובקר זעיר ממיר את הנתונים המתקבלים לגלי קול, אור או רטט. אנשים ואטפל בצמחים בשעות קבועות כל יום.

מנחים: שראון פז וליאור פינסקי
ייעוץ אגרונומי: דוד מנדלבאום

"עבודותיי עוסקות בחווית תקיעות, ריקנות וחוסר משמעות. אני עושה זאת דרך צילום סטילס, וידאו ארט וסאונד תוך שימוש בשפה מינימליסטית הבאה מתוך המדיום הצילומי. אני שם דגש על חזרתיות, תנועה מול חוסר תנועה ויצירת מנגנונים מכאניים או שימוש במנגנונים קימים כדוגמת אובייקטים ציבוריים בתנועה (מעליות, מדרגות נעות). חווית הריקנות  בין היתר נתפסת בעיני כחוסר שליטה. מצב בו יש רצון לשינוי אך הוא לא מתממש".

מתן גאפל נולד בירושלים וגדל בתל אביב. רצה ללמוד פסיכולוגיה, מוזיקה וחינוך והתאהב במוסררה ובלימודי אמנות.

"אורי אקרא לו, זו הכותרת שבחרתי לתת לגוף העבודות שלי, דרכו אני מתבונן בעצמי ובביוגרפיה שלי  ומתעד את ההיסטוריה הפרטית שלי מתוך נסיון להבין את מרכיבי הזהות שלי. המבט שלי נע בין בחינה של אורח החיים שלי לבין מקומות בהם עברתי במהלך חיי. חייתי במספר רב של בתים וכל אחד מהם מסמן עבורי פרק רגשי מורכב. העזיבה של הבית בהרדוף, שנבנה להיות הבית המשפחתי הקבוע והאחרון, היתה קשה מכולן וסימנה את עזיבת הצפון.  חוויית הבית והשייכות התערערה ומצאתי את עצמי שואל שאלות של מקום, ביוגרפיה וזהות והקשר ביניהן".

אורי נולד בלידה ביתית בצפון. התחיל לצלם כנער והמשיך עם הצילום בתור צלם צבאי בעיתון "במחנה". עבר חמישה בתים יחד עם המשפחה, כשהמעבר האחרון, מקיבוץ הרדוף אל ירושלים. חי היום בשכונת מוסררה.

טונלה, זמרת בת 24, כותבת ומלחינה את שיריה, מעצבת את בגדיה, ומופיעה יחד עם מפיקה המוזיקלי, גילי, בפני קהלים מגוונים עם המופע "קורוזיה", אותו יצרו יחדיו. בשיריה היא מעלה בין היתר, סוגיות הקשורות בעידן הטכנולוגי, מגדר, הערכה עצמית, ויחסים שבינו לבינה. סגנונה המוזיקלי הוא פופי, עם נגיעות אלקטרוניות, מזרחיות ומערביות. במופע שלה, היא חושפת בפני הקהל את נקודת המבט שלה על נושאים ספציפיים בעולם כגון יום השבת, חמצן ואלוהים, ומנהלת קשר עירני עם ההווה ואנרגיית הקהל.

טונלה מתחזקת עמוד פייסבוק, ודף אינסטגרם, בו היא מעלה הגיגים, סיקורי פעילות, וסרטונים אישיים.

ההקפדה שלה, ללבוש בהופעות תלבושות פרי דמיונה ויצירתה, נובעת מסגנונה הצבעוני והקאמפי, ומאג'נדה שלא נכנעת לתכתיבי אופנה והגדרות גוף מקובלות. ההמראות בשדה התעופה של טונלה, הן למחוזות השירה, הפואטיקה והמוסיקה, האופנה והעיצוב, הפרפורמנס, המחול והתנועה. טונלה היא המגע האנושי ותקשורת המונים, ויותר מהכל הביטוי וההחצנה של הדחפים הפנימיים של היוצרת אשר עומדת מאחורי דמותה של טונלה – אושר בן יהודה.

אני אושר, בת 28, מקרית טבעון. נולדתי בת, אחרי שלושה בנים מוצלחים, להורים היפים עצמאיים.
למדתי תיאטרון ומפוחית והופעתי במחזות זמר מקומיים, אחרי הצבא למדתי איפור, עיצוב תפאורה ותלבושות, ריקודי בטן, ואמנות רב תחומית. לא את כל הלימודים סיימתי, ומכל אחד מהם נוסף לי אלמנט משמעותי לפיתוח הפוקימון, ומציאת כיוון הפעולה שנכון לי. בחירת השדה שלי. שדה התעופה שלי.

"אני יצרתי את החומר המגן שלי, שלכם, חומר לעור חלופי, לבד חלופי. החומר הזה מגן עליי מפני העולם, ממה שקורה בו, המקרים שקימים בו, הטובים והפחות טובים ומהאנשים שנמצאים בו. רבים אומרים עלי שאני בן אדם רגיש מאוד ואני גם יודעת זאת. החומר יכול לעזור ולעשות את מה שאני לא יכולה לעשות, את מה שאני לא הצלחתי ללמוד לעשות, איך לעשות ואת הדרך להתמודד. החומר יכול לשמש גם ככלא בשבילי לעיתים, הוא חוסם דברים ומונע מעצמי אותם. חוסם לי את הראייה וההיגיון. החומר סופג ולא נותן לדברים להגיע אליי ולכן הוא מושפע, משתנה בהתאם לזמן ומתכלה. במפעל שלי יש גם מכונות, מעשיהן – ייבוש, חירור, שטיפה ועיבוד. מכונות אלו הן תחושות ומקרים שהחומר המגן שלי מרגיש. על כולם ובכולן רואים את ההשפעה, הרגישות וההתכלות.

המפעל כולו נועד לשם יצירה ועיבוד של המגן שלי ובדיקת עמידותו, על לכלייה המוחלטת שלו".

גל משלבת מדיות קלאסיות – פיסול וציור, יחד עם חדשות – אנימציה, מידול, מיפוי וביוארט. בעלת משיכה גדולה לעולם המוסלמי הקיצוני ולעולם הבוסר והריקבון הפיזי והמחשבתי, הזדקנות והתבגרות פנימית וחיצונית וגרוטסקיות גדולה. בחלומה הגדול ביותר שואפת גל ליצור משטחי רצועות עור ע”י חומרים אורגניים בלבד הדומות לעור האדם, איתם תוכל לפסל, והשמיים הם הגבול שלה. מטרתה העיקרית היא להראות ולהוכיח שהגרוטסקיות והבזות הן יפות, על כל הגועל, הליכלוך והחולי שלהן.

אין אנד אאוט (או אינאוט כמו שמכנים אותו העובדים) הוא משרד מכירות המתמחה בשחרור פריטים וסחורה תקועה במכס.

במשרד עובדים כ-15 עובדים מאז נפתח ב-2001 ע"י גדעון בן אברהם. בכל יום בשבוע נכנסים העובדים שלא התחלפו מאז הוקמה החברה (מלבד רינה ז"ל) למשרד, מטלפנים ללקוחות ויבואנים, מדברים עם פקידי המכס, שמים את העין על המכולה האבודה הבאה או על מוצר חדש בשוק. לרוב, יום היבוא בנמל אשדוד הוא רביעי, לכן ביום זה צוות חיזוק בדמותם של אלכס וניצה מגיע למשמרת תגבור. מלבד יום רביעי לא מתחוללים שינויים של ממש במשרד ובסדר העבודה.

יום אחד נשאר גדעון המנכ"ל לכמה שעות עבודה נוספות בעקבות פרסום מכרז של נמל חיפה העוסק בפינוי סחורה שנשכחה. גדעון שהיה ידוע שהוא משיג מה שהוא רוצה ישב וכתב הצעה אל תוך הלילה. היה זה ליל חמישי ובסביבות השעה חצות רצה גדעון לצאת לשירותים ובכלל להתאוורר קצת (למרות שהפסיק לעשן אהב לצאת להפסקות קצרות באוויר הפתוח של
אזור התעשיה).

משניסה לפתוח את הדלת ולצאת הבין גדעון שהוא נעול במשרד. אורן, שכנראה יש לו תיק דומה לקח בטעות את תיקו של גדעון ונסע ישר לנתב"ג מהמשרד לסופש ביוון. המזכירה טלי לא שמה לב שיש עוד מישהו בעבודה ונעלה את המשרד. לגדעון לא היו מספרי טלפון של מישהו שיכול לעזור או קו טלפון עובד ולא אינטרנט מכיוון שבאותם הימים של המודם האינטרנטי המחייג, המזכירה הייתה מנתקת את הקו לפני יציאתה ולגדעון לא הייתה גישה לחברו מחדש. בפעם הבאה שיגיע מישהו עם מפתח תהיה רק ביום ראשון הבא. גדעון למעשה היה תקוע במשרדו למשך כמעט שלושה ימים שלמים ללא שירותים וללא אוכל (אמנם המטבח היה בתוך חדר העבודה אך ע"פי החלטה משותפת שהתבססה על ריחות שמקורם במקרר החליטו העובדים להציב את המקרר ליד דלפק המזכירה).

ביום א' בשעה שמונה בבוקר הגיעה טלי המזכירה ושאר העובדים וכך הם מצאו את המשרד. ואת גדעון (עליו השלום?) לא מצאו.

נולד וגדל בנחלאות. הוא לא דתל"ש לשעבר ולא מזרחי בינתיים. החל ליצור אמנות כשהבין שזה אפשרי ושבעזרת אמנות אפשר להסביר הרבה דברים שלא מצליחים להיות מוסברים במילים. בשנתיים האחרונות  הציג במספר תערוכות תוך שימוש במגוון מדיומים (ציור, מיצב ווידאו). אסיף נהנה. אסיף ממשיך לפעול וליצור למרות שאסיף תמיד שואל את עצמו למה.

בעבודתו איציק גיל אביזוהר מציב רסיסי הקלטות שטח במונומנט שמורכב ממערכות סטריאו גוססות, רמקולים קרועים ומגברים שחוקים. התוצאה היא נוף סאונד אורבני פוסט אפוקליפטי רווי טקסטורות, המייצר חוויה שלמה שמקורה בחורבן.