מחבר: asa

העבודה "את נמצאת כאן" עוסקת במרכז העיר ירושלים- האזור שבו אני גרה עשר שנים ומבקרת בו מילדות.
רציתי להפשיט את העיר מהמשמעויות הפוליטיות, הדתיות וההיסטוריות שמייחסים לה ולהסתכל עליה כמי שגרה בה, כאן ועכשיו.
אני מאמינה כי המרחב העירוני מייצג ומשפיע על המרחבים הפנימיים של המתגוררים בו.
אני משתמשת במפות, בצילומי אויר, בווידאו ובטקסטים כדי לחקור את העיר ולנסות לבטא את המכלול של מה שאני מרגישה בה.
המחקר הוא דו כיווני, כלומר, שימוש במפות כדי לחקור את המרחב העירוני מצד אחד ומהצד השני, חקר המפה ככלי לבטא את החוויה העירונית, דרך פריזמה אישית. 

למעט אחת, כל העבודות מתבססות על צילומים ממערכת המיפוי של עיריית ירושלים.

אביגיל צדיק מציגה עבודת חלל הכוללת סאונד, ווידיאו אינסטליישן. היא יוצרת בירושלים אשר מפעילה אותה כעיר רב תרבותית ומרובת קולות, צבעים וטקסים. את הפרפורמנס הווקאלי המתועד בוידיאו היא יוצרת במקומות תפילה בעיר- בתי כנסת, כנסיות ומסגדים. קולות התפילה וקולות הטירוף הקיימים בעיר המורכבת הם מצע לעבודתה. היותה עובדת סוציאלית אשר עובדת עם הקהילה בעיר, ועם אנשים שהחברה מדירה אותם בשל היותם אחרים, משפיעה על תפיסת עולמה כאמנית רב תחומית אשר מתייחסת בעבודתה גם להיבטים נפשיים.

שירה: אביגיל צדיק
קלרינט: ניתאי לוי

היוצרת טיילה בארץ, מדרום לצפון, על מנת לאלתר עם מוסיקאים מארחים שונים מסגנונות שונים, ולבחון לבדה ויחד איתם מה מוביל לאלתור טוב, ליצירה פורה, וכיצד ניתן לעבד חומרים רבים ושונים בתור יוצר מאלתר.

אלינורה שוורץ חיה כאמנית נסתרת בקהילה החרדית. עבודותיה נעות על פני מדיומים שונים:וידיאו, צילום, פרפורמנס, מיצב וטקסטים. המחקר הויזואלי שלה נשען על ההיסטוריה הפרטית של מי שמצויה בתוך מערכת חברתית בעלת אמונות, חוקים וגבולות, אך גם עומדת בעמדת הצופה מבחוץ. כרקדנית לשעבר, היא מייצרת פעולות אותן היא מתעדת באמצעות צילום ווידיאו. היא מחברת בין שפה חזותית עכשווית לבין השפה התורנית המגולמת בכתובים : הגמרא והתנך. בעבודותיה היא נוגעת בשאלות של מגדר, מיניות וטקסי נשים. בתערוכת הגמר שלה היא מציגה מגוון זהויות אשר קיימות עבורה בחיים ומיוצגות באמצעים אמנותיים.

The disorders that I have might not be visible, sometimes they’re even easy. Most of the
time they are a sort of controllable chaos, visual hallucinations that could happen at any
moment.For the most of it I can distinguish these hallucinations from reality, separate them, ignore them, and sometimes even enjoy them.

My disorders taught me how to focus on multiple things at the same time, and to
remember what is happening not just in my field of vision, but also in my hearing range.
They made me a better listener, amplified my continuously growing imagination, and taught me
how to plan things more carefully, and with accuracy.

And yes, it’s hard sometimes, in fact, it can be hell. However, this exhibition won’t be showing the hard parts; We won’t go deep into Panic attacks, Psychotic attacks, Suicide attempts, or any of that. This exhibition will be celebrating the best, most enjoyable aspects of my life. We will attempt to divide your focus by simultaneously stimulating your senses, and give you the chance to document your feelings through a Video Camera.

Throughout the duration of the exhibition, your experience will be influenced by different live
performances curated and choreographed by me. Following the closing of the exhibition, I will
be releasing a sound and video piece capturing the overall experience of the audience.
The collection of works presented will be taken from an extensive arsenal of experiences
and ideas that I’ve been hoarding in my head and notebooks for years; Some of them are
hallucinations that I’m bringing to reality, and some are being translated into new mediums.
All together, We aim to create an Irritable, Beautiful, Syndrome.

וורוד נולדה בכפר קטנה אשר ברשות הפלשתינאית. היא נולדה לקוית שמיעה ועברה עם משפחתה למחנה הפליטים שועפת כדי לקבל תנאים סוציאלים טובים יותר. בשלוש השנים האחרונות צילמה בכפר קטנה ובמחנה הפליטים שועפת את הסביבה, ואת החיים בבתי המשפחה בשני המקומות. כשהיא מצלמת ברחוב היא מתארת מצד אחד את המחסור בתשתיות, את האשפה, ומצד שני מחפשת גם את היופי של האבן והטקסטורה שלה. כשהיא מצלמת בבתים מעניין אותה להראות את החללים שמשמשים את המשפחה: מטבח, סלון, חדר שינה, מרפסת שמשקיפה החוצה. בפרויקט הגמר, מציגה וורוד את הסיפור של שועפת. חלק מהצילומים צולמו בחשאי באמצעות מצלמת הטלפון, ואחרים באמצעות מצלמה אנלוגית ודיגיטלית. חשוב לוורוד להראות את המחנה לחברה הישראלית. מקום שחלק מהישראלים, היהודים לא יכולים להיכנס פנימה.

My name is woroud, and I was born unable to hear. When I was little, we used to live in a small town north-east of Jerusalem called Qattanah. I had a lot of fun playing with my cousins most of whom lived close to us, I used to communicate with them using hand gestures and the little bit of sign language I knew back then.

Our life changed drastically when we had to mov Shuafat Camp to keep our blue identification card ( the IDs that would allow us to live and move in and out of Jerusalem), living conditions were good then, people were able to live for a lot cheaper than it is now. In 2005, however, the segregation wall was built around the camp making life harder for its growing population, people began crowding in the limited space, streets were getting more and more narrow, and the noise became unbearable, not to mention all the waste that is being produced largely and not disposed well, if at all causing it to fill the streets and allies.

The points mentioned above were the inspiration behind me choosing my home town, Shuafat Camp, as the title for my photography project, hoping that the government would someday try to see the hardships of living here and make efforts to change it to a place more suitable to live in