סטודנטים לצילום 1978-2012, הצבת צילום, 2012

רונית שני | Ronit Shany
מורה וצלמת

רונית שני מציגה ארכיון תצלומים בן שלושים שנה לערך, ובו תצלומים קבוצתיים של סטודנטים, שצילמה ועודנה מצלמת, בפתחה של כל שנת לימודים. זה התחיל כהחלטה פרקטית שנבעה מן הצורך לזכור את שמות התלמידים, והפך ברבות השנים לגוף עבודה בפני עצמו, המבקש התבוננות מעמיקה. מבט בארכיון המכיל תצלומי שחור-לבן אנלוגיים, תצלומי צבע דיגיטליים, תוספות מצולמות, כיתוב ידני ואיורים, מאפשר לגלות סטודנטים צעירים ומבוגרים שהפכו לאמנים ולמורים, סגנונות לבוש לאורך שנים. מעל לכול נוכחת הידיעה כי ההוראה היא מחזורית ומעגלית, והמורה העומד מדי שנה מול קבוצת תלמידים חדשה, ממשיך לשאול את עצמו את אותן שאלות ולהמציא את עצמו מחדש.

"אני נוהגת לצלם את קבוצת הסטודנטים שלי בתחילת כל שנה/סמסטר. יש לי תצלומים כאלה מאז שנת 1978, השנה בה התחלתי ללמד. אני מציגה גוף עבודה הבנוי מהדפסות אנלוגיות שחור-לבן מהשנים הראשונות ועד להדפסות צבע דהויות, על ניר A4. ביניהן אכתוב על הקיר מילים של מורה, מחשבות ומחשבות על, שאלות וחרדות. הרי שום דבר אינו בדיוק מה שהוא נראה כלפי חוץ".

מצולמים: סטודנטים לצילום בין השנים 1978-2012

רונית שני | Ronit Shany
נולדה בחיפה, 1950 | בוגרת בית הספר להדפס, לונדון + מכון פראט, ניו יורק | מרצה לצילום, בית הספר לאמנות המדרשה, מכללת בית ברל + החוג לתקשורת, אוניברסיטת תל אביב | הציגה תערוכות יחיד והשתתפה בתערוכות קבוצתיות | פרסמה את הספר עיר חמה (1993) וספר אמן חמסין (2007) | זוכת פרס עידוד היצירה, משרד התרבות והספורט (2008)







לשיעור הראשון אני תמיד באה עם המצלמה.

אני מניחה אותה על השולחן. זה נראה טבעי, כי השיעור עומד להיות שיעור צילום.

אבל האם אין כאן גם רמז לבאות? אולי האקדח המונח על השולחן במערכה הראשונה יירה במערכה השלישית?

אני מתחילה לדבר: על מה שנלמד, על דרך העבודה. תשובות לשאלות. בערך שלושת-רבעי שעה. רק בשלב זה אני מרגישה שאני יכולה להציע שנעשה 'הפסקה קטנה'.

אני מבקשת מהסטודנטים לעמוד – או לשבת – מולי, בשורה. (עם הזמן למדתי: אם הכיתה גדולה, אני מחלקת לשני צילומים).

אולי הבקשה הזאת נשמעת משונה? רוב המורים לא מצלמים את הסטודנטים שלהם.

אני מקדימה ואומרת: "זה כדי שאוכל לזכור את השמות שלכם".

סטודנטים, בכל מקום ובכל זמן, לא אוהבים שמזיזים אותם מאיפה שהתיישבו.

כך שזה רגע לא פשוט. להם וגם לי. אני יכולה לראות שקשה להם לקום.

אני תמיד מקווה שהם יצחקו. שזה יהיה מצחיק. למרות שברור שיש כאן כפייה. שכבר בשיעור הראשון אלה לגמרי יחסי-סמכות. אני והם.

כל זה לא נעים גם לי, ולכן אני מתנצלת. חוזרת ואומרת שזה הכרחי. כאילו כולנו תחת אותו אילוץ.

השנה ניסיתי להתבדח: אולי הצילום שלי ייצא מטושטש? הם לא צחקו.

אני מצלמת תמיד שתי תמונות. כי אני באמת חוששת שהצילום לא ייצא חד. האם יתנו סטודנטים אמון במורָה לצילום שהיד שלה רעדה בשיעור הראשון?

אני משתדלת להעמיד אותם בכיתה במקום מואר יחסית.

אני משעינה בזמן הצילום את שתי זרועותיי על שולחן. בשביל היציבות. אני מסבירה לכיתה שזה מה שצריך לעשות כשאין מספיק אור.

כל צילומי הקבוצות עד היום יצאו חדים. אבל זה לא מבטיח את הצילום הבא.

הנה הם עומדים ויושבים מולי, כמו שביקשתי. תחושה של כוח: הצילום כטקס.
כסוג של ברית שנחתמת בינינו. כל זה שלי. אין לי מושג איך הם מרגישים.

"תסתכלו אלי בבקשה כשאני מצלמת," אני מבקשת.

אחרי הצילום הם חוזרים למקומות. סטודנטית מתקרבת אלי. מיד היא תשאל איך אפשר להשיג את הצילום.

כשלמדתי בבית ספר היה בא צלם מקצועי לצלם אותנו לקראת סוף כל שנה.

עכשיו, אני מצלמת את ההתחלה. עדיין אין זיכרונות, או הווי משותף. כל מה שעומד לקרות עוד לא קרה.


*

לפני השיעור הראשון אני לא יכולה לדמיין את השיעור הראשון. הסטודנטים שנרשמו לקורס שלי הם חסרי פנים.

לפני השיעור הראשון אני דואגת. האם תהיה לי כיתה מלאה? וכמה בנים יהיו?

רוב הסטודנטים שלי הם בנות. במדרשה בעיקר סטודנטים-בנים נדירים.

אני חוששת משלב ההרשמה. מה הסטודנטים יודעים עלי או על המורים האחרים, כדי לבחור בי? את שמי?

בשיעור הראשון, כמעט בלי יוצא מן הכלל, כל הפנים שמולי זרות. בשלב זה כולם דומים בעיני זה לזה. כאילו עשויים מאותו סוג.

הם מסתכלים עלי. בוחנים כל תנועה שלי. האם זאת "חשיפה"? מה הם רואים? אני משתדלת לא לחשוב על זה.

לאחרונה הראיתי לחברתי, האמנית נורית גור-לביא, את צילום הכיתה שבה היא למדה אצלי. השנה הייתה 1981, לפני יותר משלושים שנה. זאת הייתה השנה הראשונה שלה במדרשה, והשלישית שלי כמורה. היא אמרה, נרעשת: בזמן הצילום בכלל לא הייתי אתך! השארתי בבית ילד ראשון, בן שנה. לא ישנתי לילות שלמים. לא ידעתי אז אם אתמקד בצילום. התלבטתי גם לגבי אמנות בכלל. החצאית שלבשתי באותו יום משמשת אותי היום כסמרטוט בסטודיו. הייתי לא שמחה, לא מתמסרת, יושבת בצד.

המילים של נורית טלטלו אותי. אל השמחה והמועקות שמביא כל סטודנט. הרי כל אחד עולם מלא ועדיין איני יודעת עליהם שום דבר.

גם אם אומרת לי סטודנטית את שמה בשיעור הראשון, הוא בדרך כלל נשמט וקופץ ממני, כמו כדור פינג-פונג.

בשיעורים הראשונים מותר לסטודנטים לעשות שינויים במערכת שקבעו. כך שבשבועות הראשונים אני יודעת שגם אני במבחן.

לפעמים עוזב מישהו את המדרשה. וכך גם את הכיתה שלי. האם יש בזה נחמה, שאומרים שהוא עזב "את המדרשה" ולא רק אותי?


*

בשיעור השני אני מביאה לכיתה את הצילום שהדפסתי. מבקשת שכל אחד ירשום שם פרטי ואחריו שם משפחה.

אני גם מבקשת שכל אחד יכתוב רק את שמו. אני רוצה שכל שם יהיה כתוב בכתב-יד אישי. אני חושבת שאופי כתב-היד עשוי לסייע לי לזכור.

לא תמיד הם עושים מה שביקשתי. לדוגמה, אם אחד כתב רק שם פרטי, האחרים נוטים לעשות כמוהו. בלב נוקף אני מוסיפה לפעמים את החסר בכתב-ידי, מתוך היומן שלי. זה לא אותו דבר.

אם דמות בצילום נשארת בלי שם זה אומר שהסטודנטית הזאת עזבה אחרי השיעור הראשון.

הם בדרך כלל עוזבים בגלל קשיי מערכת. אבל תמיד נותרת השאלה האם זה קשור גם אלי. סוג של כאב.

כשעוזב סטודנט-בן זה עוד פחות נעים.

כמות השמות החדשים שעלי לזכור בתחילת שנה בארבע כיתות שונות (מדרשה + אוניברסיטה) היא בסביבות השבעים.

אין לי זיכרון טוב.

חלק מהשמות נקלטים מהצילום בלי קושי, כי הצלחתי לתת בהם סימנים.

הקושי הוא עם אלה שלא. יש כאלה שחומקים.

בעיה: שתי סטודנטיות דומות (לא באמת, רק בעיניי), עלולות להישאר דומות גם בהמשך (אפקט ה"תאומות").

בעיה: מה לעשות כשסטודנט לא דומה לדמותו בצילום שלי?

בעיה: איך אזהה סטודנטית בעלת שיער מתולתל-שופע, כשהיא תקשור אותו בגומייה?

גם שֵם שחוזר לא מֵקל על הדברים.

בכיתות הגדולות אני לא תמיד מצליחה לזהות את כולם.

האם אלה שלא הצלחתי לזהות – או שבלבלתי, שוב, עם מישהו אחר – לא נעלבים?

האם אפשר להגיד שאני מורה "מספיק טובה" כי אני זוכרת את רוב השמות, או שבגלל אלה שאני שוכחת אני מורה מאכזבת?

את כל אלה אני זוכרת כל שנה, כשאני מחזיקה בידי את הצילומים החדשים, שהסטודנטים רשמו בהם שמות.

עכשיו, כשהצילום שלהם ביד שלי, הם קצת "רכושי".

אני יכולה להראות את הצילומים לחברים ולהגיד: "אלה הסטודנטים החדשים שלי!" אבל ראיתי שאין קשר בין הגאווה שלי לבין האדישות שלהם. כאילו אמרו: נכון, ככה נראית קבוצה של סטודנטים, מה זה מעניין?

עכשיו, כשאני יכולה ללמוד את השמות שלהם, אני לא רוצה ללמוד את השמות שלהם.

הם כל-כך רבים. רגע של אימה.

אני מחליטה ללמוד את השמות החדשים וזהו. הרי צריך רק להשקיע בזה זמן. הנה, זו בלונדינית, וזאת גבוהה, וההיא מתולתלת. הן בכלל לא דומות. ועם הבחורים עוד יותר קל, כי הם מעטים.

האם החיוך של חלק מהם בצילום מעיד על חיבה? הם נראים ידידותיים.

אחרים רציניים (לא ביקשתי חיוך). אצל אחדים נדמה לי שאני רואה כעס או חוסר סבלנות. אולי כבר קשה להם עם השיעור שלי?

בשיעורים הבאים, אני מבקשת את הבודדים שהצטרפו לקבוצה שיביאו לי צילום-פָּנים שלהם. כי לא היו בשיעור הראשון כשצילמתי. הם מביאים בדרך כלל צילום פספורט. לפעמים צילום גדול יותר, שעלי לחתוך במספריים, כדי שלא יסתיר אחרים.

צילומי הפספורט לא תמיד מועילים. המצולמת נראית שם יפה וזוהרת, עד שכבר אינה ממש דומה לעצמה.


*

שואלים אותי למה שמרתי את הצילומים אחרי שזמנם עבר. פשוט, העדפתי שיישארו אצלי. אולי ארצה להיזכר במישהו?

כמה מהחבֵרות שלי היום היו סטודנטיות שלי פעם. כמה מרגש למצוא אותן בצילומים מלפני הרבה שנים. כמו מסע במכונת זמן?

האם זה "מסמך"? האם נוצר כאן "ארכיון"?

כמה מהם קולגות שלי היום. כמה מהם אמנים טובים. כמה התפרסמו. הרוב לא.

מעניין לבחון בתמונה אנשים שנשארתי אתם בקשר: מי עמד באמצע ומי בצד, מי הצטופף חצי מוסתר בין אחרים.

לפעמים יוצא לי לפגוש כמה סטודנטים-לשעבר בזה אחר זה. ביום כזה נראה שהעולם מתחלק לאלה שלמדו אצלי ולאלה שלא.

לפעמים אני מרגישה כאילו לימדתי את כל העולם.