הרשמה לניוזלטר

נגישות

מאת: אבי עמרם - צלם ופוטותרפיסט, בוגר לימודים גבוהים לצילום בארץ ובחול, בוגר המסלול לפוטותרפיה במוסררה ובעל תואר שני במחקר פעולה בחינוך. כיום מטפל בפוטותרפיה עם בני נוער ומבוגרים בעלי צרכים מיוחדים. מתמחה בטיפול באוכלוסיות בגיל השלישי.
 
פתיח:
פוטותרפיה היא כלי מבטיח בעבודה עם חולי אלצהיימר, כיוון שהיא מאפשרת לעקוף את התקשורת המילולית ולרגעים לראות 'אור בקצה המנהרה': שבב זיכרון, רמז לחיבורים של עבר , הווה ואפילו גם עתיד.

אציג להלן שתי וינייטות (1) קצרות באמצעותן אבקש להראות שני מהלכים טיפוליים ששינו משהו בחשיבה הטיפולית-פוטותרפויטית שלי. בראשונה אתאר אירוע נקודתי מעורר מחשבה במהלך הטיפול, בו שינוי הסטינג (Setting) (2) שהיה נהוג עד אז- התגלה כשינוי מבורך ולא צפוי. יציאה פיסית לעולם שמחוץ לגבולות חדר הטיפול, דבר שלא היה מקובל בטיפול עד אז, הניב תוצאה צילומית-טיפולית טובה ומרגשת. הדגיש לי את חשיבות הקשב שלי כמטפל בכל רגע נתון ואת יכולת ההגמשה והיצירתיות הנדרשת. בשנייה אתאר טיפול בצילום שניתן לחולה אלצהיימר (3). כאן אבקש להדגיש, מלבד היציאה ממרחב הטיפול השגרתי, דוגמא לשימוש גמיש ומושכל במצלמה ובמה שלפוטותרפיה יש להציע וגם את 'קוצר ידה', במפגש עם אדם שראייתו מתערערת, בנוסף לקשיים בריאותיים מהותיים (פרקינסון והתפתחות של אלצהיימר).
 
וינייטה ראשונה:
טיפול באישה המתמודדת עם דיכאון (4), זימן לי התנסות חיובית ומשנה מחשבה. מהתובנה שאבתי עידוד להגמיש את הסטינג בפגישה הטיפולית, כולל יציאה מגבולות חדר הטיפולים. טיפלתי במשך כחצי שנה במטופלת המדוברת (אישה בשנות ה-40 לחייה), בפגישות שבועיות בחדר טיפול קבוע. בכל פעם היתה מגיעה לחדר הטיפול כשפניה נפולות, מתיישבת ופורשת בפני את כל הדברים הקשים שחוותה במהלך אותו יום. לאחר שהאזנתי ושוחחנו- הייתי מציע לה עבודה פוטותרפית מתאימה והיא היתה נענית.

לאחר זמן מה הרגשתי שלא די בלהקשיב ולעבד באמצעות צילום רק את מאורעות היום המדכאים והמטרידים. היתה בכך סכנה של עמידה במקום. לא היתה התפתחות. החלטתי להציג לה תמונה שבחרתי במיוחד עבור הסיטואציה: בתמונה רואים כוס, שחציה מלא וחציה כמובן ריק. הנהגנו טכס בו הייתה משתתפת ברצון: לאחר שפרשה את כאבי היום, אני הייתי מבקש ממנה אל מול התמונה, לתאר שלושה דברים טובים שגם הם קרו לה השבוע. הטכס נתן מקום הן למצג הפתיחה הדיכאוני שלה, והן לתקוות, רצונות, מחשבות חיוביות שאף הן שכנו בתוכה, מסתבר.

באחת הפגישות הגיעה לטיפול וכרגיל פתחה בתיאור האירועים המעציבים שחוותה. אבל הפעם היתה בדבריה עוצמה ובמראה שלה היתה נואשות, שלא איפשרו לי לחזור לטכס הקבוע שלנו. שאלתי 'מה קרה?' והיא אמרה: 'המשפחה שכחה אותי בבית. כולם יצאו לטיול לראות את הפריחה של הכלניות בדרום. כולם...ואותי שכחו בבית. כולם הלכו ואני לא'. לבי נחמץ. הרגשתי את הבדידות שלה, שהדהדה גם בי. באותה פגישה עיבדנו את החוויה הקשה הזו באמצעות תמונות ומילים. אבל לא הסתפקתי בכך. חשבתי שמגיע גם לה לצאת ולראות פריחה של כלניות. שמגיע גם לה לצלם את מופע הפרחים בטבע. כפי הנראה לא אוכל לשמש משפחה חלופית עבורה, לא אוכל לשנות את התנהגותם הפוגענית של בני המשפחה. לא אוכל גם להגן עליה בעתיד מפני עוולה, ותחושות של דחיה חברתית ובידוד. אבל...יכולתי לדמיין סשן טיפולי בחוץ, בטבע, בשדה של פרחים. יכולתי לדמיין שעבודה טיפולית מסוג זה תשרת את טובתה של המטופלת.

ואכן כך עשינו. לאחר שקיבלתי את האישורים הדרושים, הצעתי לה לצאת ולצלם בחוץ. היא נענתה ברצון וכך, באחת הפגישות יצאנו לסטינג שונה לחלוטין- יצאנו אל היער בו פורחות הכלניות והרקפות והיא צילמה בשמחה והכינה אלבום ומגנטים ו'דיברה אליי בפרחים'. היה בכך מעין מימד טיפולי חדש ופורה לי כמטפל וחוויה למטופלת, חוויה של העצמה והתמרה להרגשת הדחייה הקשה, לאחר אותה חוויה סיפרה בשמחה שהכינה צילום על מגנט, של פרח שאהבה וצילמה. צילום שתלתה על המקרר ושהזכיר לה בכל פעם את אהבתה לפרחים ואת החוויה המשותפת שלנו. זמן מה לאחר מכן החלה לגדל במרפסת ביתה צמח בעציץ גדול, בפעם הראשונה.

וינייטה שניה:
המטופל אלון (שם בדוי) הוא בשנות השבעים לחייו. איש מרשים, אינטלקטואל שנשא משרה רמה בתחומו עד שהתגלתה המחלה לפני כמה שנים. לפני פרוץ המחלה היה מוכר ביכולותיו ובכישוריו המקצועיים בארץ ובעולם ואני מניח שהיה ממשיך לעסוק בכך אילולי התופעות הפיזיות והנפשיות שאט אט הכריעו את הכף. הוא סובל משכחה לטווח קצר וארוך, קשיים בתפקוד בסיסי (לבוש, אכילה, דיבור, ראייה, הליכה ושינה, שבחלקם נגרמו גם מבעיית פרקינסון שהלכה והתעצמה).

אלון מודע למצבו ההולך ומידרדר, דבר הגורם לו לדכדוך והרגשת בדידות קשה. הוא מבטא זאת בדיבור ובשפת גוף במהלך הפגישות. מנקודת מבטי התמונה המתקבלת היא של אדם בשקיעה עם דימוי עצמי נמוך. תחושה של 'נחיתת אונס'. 'מאיגרא רמא לבירא עמיקתא'.

מטרת הטיפול בנקודת הזמן המתוארת, היתה לעבד הרגשות וחוויות של היום יום ולנסות לתת להם מיסגור מחודש (Reframing) (5), ולעיתים לאפשר התמרה, שינוי, מטמורפוזה- לתובנה מועילה ומחזקת יותר. מסגור מחדש הוא מונח שמתאר הבניה חדשה של תוכן קיים. השימוש במונח 'מסגור' מקרב אותנו למילון הצילומי, שחלקו נמצא בבסיס הפוטותרפיה ישירות או בהשאלה. במקרה הנדון ביקשנו, המטופל ואני, לאפשר לו להתבונן על המציאות באופן חדש, באמצעות שימוש במסגרת חלופית. חשבנו שנוכל להחליף את התפיסה המעיקה [אין לי קשרים חברתיים] בתפיסה חדשה, שתתאפשר על ידי שינוי נקודת המבט [אני עצמי אצלם אנשים ואצור על ידי כך קשרים].

כוונתי היתה לתת לו הזדמנות להצליח. הזדמנות לפגוש את עצמו ואת סביבתו באמצעות צילום. הזדמנות להיפגש עם תצלומים מהעבר ומההווה לצורך עיבוד רגשות, תסכולים, דאגות ומחשבות מטרידים. השתמשנו בצילום פעיל, התבוננות באלבומי תמונות, יצירה בצבעים ובקולאג'.

התחלנו בהתבוננות משותפת באלבומי תמונות רבים. עיינו בהם יחד בתשומת לב רבה. אלון בחר תמונות ש"מדברות" אליו: של הילדים, המשפחה ואמא. עשינו זאת בסטינג הרגיל עליו הוסכם מראש, בסלון שבביתו, בנוכחות המטפל. אחת הציפיות שהביע המטופל כמטרה טיפולית במפגשים איתי הייתה לסייע לו ביצירת קשרים חברתיים. חשבתי שחיזוק והעצמת הדימוי העצמי שלו עשויה לסייע לו במטרתו זו. חשבתי לנכון לקדם אותו בפעולת הצילום עצמה, על מנת לשרת את הרצון שביטא. בקשתו הביאה אותי לראשונה להביא מצלמה וחצובה למרחב הטיפולי אצלו בסלון הבית. בהדרכתי הקדשנו תשומת לב לעקרונות וטכניקה בצילום דיוקנאות וכדי לשאוב השראה גם עיינו בספרים, בפרט בספר של ורדי כהנא- פורטרט ישראלי. בהמשך קבענו יעד לצלם פורטרטים של חברים שהוא בוחר, במועדון מלב"ב, בו הוא מבקר פעמיים בשבוע. זו הייתה הדרך שלי להיענות לבקשתו ליצירת קשרים חברתיים, יציאה מהבדידות והתערות במועדון. בשיחות תיאר את עצמו שם יושב מהצד. אלון בחר באחת מבאות המועדון לצילומי דיוקן. למותר לציין שאותה חברה הרגישה 'מלכה ליום אחד', כשאלון הקדיש לה זמן צילום, תוך שהוא מפתח איתה שיחה מרגשת על חייה וחייו. אירוע הצילום היה חוויה מרגשת ומרוממת. אלון פיתח עבורה תמונות והם שבו ושוחחו.

כאן ארע מפנה לא צפוי. התחלתי לגלות שכנראה בגלל קשיים בראיה הפיסית- הוא לא מזהה הבדלים בין אור וצל, בין מה שבתוך הפריים ומה שמחוץ למסגרת התמונה. בעיית הראייה החמירה ולאחר מספר ניסיונות נוספים אלון פרץ בבכי מאופק וגילה לי את התסכול שלו. הוא הרגיש שלא יוכל לממש את החלום שלו לצלם ולהגיע לתוצאות טובות. למרות הקשר המצוין שהתפתח בן אלון לביני- נראה היה שלא יוכל לעסוק יותר בצילום. היה ניסיון להבין את המתרחש ואף להיעזר בבני המשפחה על מנת לתת צ'אנס להמשך התהליך הטיפולי/צילומי. לצערי המשך הטיפול לא הסתייע. במפגש הפרידה מניתי את כל מעלותיו ואת העובדה שמאוד ריגש ועניין אותי להיות אתו. הוא השיב לי במשוב חיובי ביותר ושוב עלו דמעות של פרידה וקבלה של העובדה שכפי הנראה עשינו ביחד את המיטב שיכולנו להפיק מהמפגשים.

סיכום:
לעיתים אנחנו עובדים עם המטופל ועם האבחנות הרפואיות והסוציאליות בקשר למצבו. עלינו להתייחס אליהן כמובן, אך הרגשתי היא שבמקביל אפשר לאתגר אותן, ולנסות לפרוץ את גבולות האבחנה או הסטינג לרווחת המטופל. במקום שהדרך חסומה, לא מומלץ למהר ולהיכנע. בכל סוג של טיפול גמישות ופתיחות, גם יציאה מגבולות המטרות הראשוניות או מגבולות הסטינג הטיפולי שנקבע מראש- עשויה להניב תוצאה טיפולית טובה ומספקת. לצד הקושי - פוטותרפיה היא כלי מבטיח בעבודה עם חולי אלצהיימר, כיוון שהיא מאפשרת לעקוף את התקשורת המילולית ולרגעים לראות 'אור בקצה המנהרה': שבב זיכרון, רמז לחיבורים של עבר , הווה ואפילו גם עתיד- הצמח במרפסתה של המטופלת עוד יצמח ויפרח.
 
אבי עמרם- מאי 2018

1. וינייטה- קטע כתוב מתוך שעה טיפולית
2.  סטינג הוא מערך הכולל את המבנה של הטיפול, אורכו ומשכו, מיקומו, אופן התשלום, צורת הישיבה והפעולה בחדר הטיפול ועוד מרכיבים, אשר כולם יחד נועדו לשמור על המטופל ולאפשר לו להתקדם בתנאים מיטיבים. פרויד היה זה שבנה את קונצפט הסטינג לטיפול בדיבור [פרויד ז. (2002). הטיפול הפסיכואנליטי. הוצאת עם עובד. עמ' 99 – 113.[ אך מאז נכתב רבות הן על מהו הסטינג הרצוי לפסיכותרפיה, והן על שבירת הסטינג. לדיון יש אופי טכני ותיאורטי כאחד. ראה סקירה במאמרה של ברקן, א.(2002) בתוך : הרבדים השונים של ה-
Setting – או של מי השעון. שיחות, י"ז (1), עמ' 39-46 .
3. מחלת אלצהיימר ( Alzheimer's disease) מחלה  של מערכת העצבים המרכזית. היא מתבטאת בניוון איטי ומתמשך עד למוות של תאי העצב במוח.  יש לציין כי הן האדם עצמו והן בני המשפחה סובלים מאוד מהמצב ההולך ומתדרדר. לכן מרכיב הקשר עם בני המשפחה דומיננטי ,עד כדי כך שלעיתים קרובות מתרחב מעגל הטיפול גם לאשה, לילדים ולקרובים. ב"מלב"ב עד הבית", המקום בו עבדתי, התקיימה קבוצה טיפולית של מתמודדים עם מחלת אלצהיימר.
4.  טיפלתי בה מטעם עמותת שק"ל לפני כמה שנים.
5. המונח המקורי 'מיסגור' מתאר תהליך לא מודע של סלקציה, שבמהלכה מציב האדם 'מסגרת' סביב אירוע מסויים ובוחר להתייחס ולפרש מה שנוצק בתוכה. ארוין הופמן הוא שטבע את המושג בשנות השבעים של המאה שעברה. ראה:
  1. Goffman, Erving. 1974. Frame Analysis: An Essay on the Organization of Experience. New York, NY et al.: Harper & Row.
חדשות