הרשמה לניוזלטר

נגישות

על פוטותרפיה בהלם קרב בחטיבה הפסיכיאטרית תל השומר

מאת: לבנת רוקח, פוטותרפיסטית ופסיכותרפיסטית מתמחה בטראומה.

פתיח: החוויה של אדם שחווה טראומה היא מפורקת,לא רציפה. הצילום הוא הכלי שמחבר פריים אחרי פריים את החוויה המפורקת והופך אותה לרציפה ובעלת משמעות, הצילום הטיפולי מאפשר למטופל הבניה מחדש של הסיפור האישי ובשליטתו המלאה. 

כצלמת סטילס בעידן הפילם, אחד הדברים שאהבתי לעשות היה לגרום לפילמים שלי טראומה. הייתי מאחסנת אותם לאורך חודשים רבים וממתינה שיפוג תוקפם, רק לאחר מכן הייתי טוענת את המצלמה ומצלמת איתם.בתהליך הטראומטי שעובר הפילם האמולסיה של הסרט משתנה לתמיד. האמולסיה היא התחליב שמצפה את סרט הצילום והוא זה שרגיש לאור, בזמן צילום התחליב נחשף לאור חיצוני וכך נוצר הדימוי על הפילם, שהוא הנגטיב. 

כשהאמולסיה פגועה, הפילם,לכאורה, נראה שלם ותקין, אבל נוצרים בו עיוותים ושינויים בלתי הפיכים שמשפיעים על התמונה הסופית, ככל שתהליך הפגיעה ממושך יותר ובתנאים קשים יותר הפילם נפגם יותר וכך גם התמונות ההשפעה על התמונות הסופיות. ואכן, מנסיוני הפילם הפך לבלתי צפוי, לעיתים זה יצר תמונה מעניינת ויצירתית ולעיתים התמונה נהרסה לגמרי. עבורי, כצלמת, זה היה מבחן אומץ, להצליח לשאת את אי הוודאות וחוסר השליטה בתוצר הפגוע.

1

כיום, בעבודתי, כתרפיסטית בצילום, בטיפול בנפגעי הלם קרב במחלקה פסיכיאטרית, אני מוצאת את הפילם הפגוע כמטאפורה לחוויה הפוסט טראומטית ולהתמודדות שלי כמי שמטפלת בהם.
נפגעי טראומה חוו אירוע מפחיד, מסכן חיים, שגרם להם לחוש אימה וחוסר אונים.התגובה הפיזית והרגשית שמופיעות אחרי הטראומה היא הפוסט טראומה, והיא מתבטאת אצל הנפגע אחרי שהסתיים האירוע המדובר. כמעט כל מה שהאדם ידע על עצמו מלפני האירוע הטראומטי משתנה בפתאומיות, היכולת שלו לווסת את עצמו תחושתית ורגשית נפגעת אף היא. אשמה ובושה מלוות אותו תדיר, הוא נוקשה ודרוך רוב הזמן ומתקשה לחזור לחיים.

הלם קרב או תגובת קרב היא חלק מהפרעת דחק פוסט טראומטית PTSD.

קבוצת הלומי הקרב
הקבוצה אותה אני מבקשת להציג עובדת בתהליך פוטותרפיה דינמי בחטיבה הפסיכיאטרית בבית החולים תל השומר משנת 2010 ועד היום, נפגשים אחת לשבוע למשך שעתיים.

הקבוצה מונה כ 10 מטופלים, כולם מאובחנים PTSDממלחמת יום הכיפורים, כולם נפגעו בנפש וחלקם גם בגוף. סובלים מסימפטומים חודרניים הכוללים : זיכרונות,מחשבות, דימויים, ריחות וקולות שהיו באירוע בעבר ומציפים בפתאומיות בהווה. פלאשבקים מהאירוע הטראומטי, חלומות וסיוטים. הפחד לחוות את הסכנה הביא את כולם לחיות בהימנעויות מתוך רצון להגן על עצמם. הימנעות כוללת מקומות, אנשים ופעילויות שעלולים להזכיר את האירוע, הימנעות מהיזכרות באירוע, הימנעות מרגשות באופן כללי, תחושת בדידות וניתוק.

חברי הקבוצה הגיעו לטיפול כ25 שנים אחרי הטראומה. המשותף לחברים הוא הנסיון הממושך להתמודד עם החיים עם פוסט טראומה בכוחות עצמם, מצבם הנפשי לא אפשר להם לנהל חיים נורמטיביים והבושה חסמה את הדרך לטיפול, כך שחייהם היו רוויים כישלונות וקושי בכל התחומים.חלקם עברו נסיונות אובדניים ודיכאון. כשהגיעו לקבוצה התחיל מסע טיפולי שנמשך עד היום.

התהליך הפוטותרפויטי התחיל לפני שצולם הפריים הראשון בקבוצה. רוב המשתתפים לא החזיקו מצלמה מעולם,לא סמכו על עצמם שיצליחו לשמור עליה או ליצור דימוי מצולם. המצלמה נחוותה כמאיימת, כמי שעלולה להשמט,להשבר,להראות כמה הם מוגבלים, ושיקפה את תחושת השבירות שלהם עצמם וחוסר האמון בעצמם. הנגיעות המהוססות במצלמה, הפחד ללחוץ על כפתור בטעות העלו אסוציאציות בקבוצה של פצצה,רימון יד, תחושה שנגיעה בכפתור לא נכון ויקרה אסון. עם הזמן, העיבוד והתרגול היכולת לשלוט במצלמה גדלה והחשש פחת.

בתחילת הדרך, אופן הצילום היה קונקרטי והנרטיב הצילומי תאר את חיי הקבוצה והדינמיקה בתוכה, מה שאפשר לקבוצה להתגבש סביב התמונות ולמצוא את המשותף להם. האמון בקבוצה ובי כמנחה עלה עם הזמן,ובהתאמה החשיבה הקונקרטית הלכה והתמעטה ונכנסו חלקים מטאפוריים וסימבוליים לצילום, דבר שאיפשר לגעת בתכנים מהטראומה בצורה מווסתת ובשליטה.ככל שהצילומים הפכו לאישיים ורגשיים כך גדל מיכל האמפתיה ואפשר דיאלוג רגשי כנה בין החברים.

החוויה של אדם שחווה טראומה היא מפורקת,לא רציפה. הצילום הוא הכלי שמחבר פריים אחרי פריים את החוויה המפורקת והופך אותה לרציפה ובעלת משמעות, הצילום הטיפולי מאפשר למטופל הבניה מחדש של הסיפור האישי ובשליטתו המלאה {בניגוד לחוסר השליטה שחווה באירוע הטראומטי

2

תהליך פוטותרפויטי מחיי הקבוצה :
רקע :
ג' עבר פציעה גופנית מאד קשה במלחמת יום הכיפורים, מאובחן עם PTSD
נשוי, סבא מעורב, עבד רוב חייו, עבר נסיון אובדני אחריו הגיע לקבוצה ולטיפול
ג' הוא הפרשן בקבוצה, שכלתני,רואה את עצמי קו-תרפיסט שלי.

בקבוצה הוא דומיננטי ומאד מוערך כמי שמבין הכל,מסייע לכולם, כמו כן הוא הצלם "המקצועי" היחיד בקבוצה. הוא מביא למפגשים את מצלמת הרפלקס הגדולה שלו בזמן שכולם מצלמים במצלמות אוטומטיות שאני מספקת להם, רוב הזמן הם עובדים בזוגות והוא לבד מבחירה.

במשך תקופה ארוכה א' הביא לקבוצה תמונות יפות, מעין גלויות שהוא צילם בטיולים,התמונות לוו בהסברים על המקומות ותאורי מקום,חברי הקבוצה הקשיבו והתפעלו. ראיתי איך א' שומר על עצמו מפני חשיפה רגשית, התמונות היפות לא אפשרו כניסה לעומק ולדיאלוג פנימי ובעצם לא סיפרו הרבה על א', אך הן שמרו עליו בתפקיד שהוא לקח על עצמו בקבוצה.

במקביל חברי הקבוצה עברו תהליך התפתחותי שבו למדו איך לבטא רגשות דרך הצילום וביטאו את עצמם. עם הזמן ראיתי שהקבוצה משתנה, הם כבר לא הסתפקו בצילום שא' סיפק. חלק מהחברים העירו לו על כך שהתמונות לא אומרות עליו כלום ופחות התלהבו לצפות בהן, הקבוצה תבעה ממנו את החשיפה, את עצמו האמיתי, הוא המשיך להביא תמונות אך המעיט בהצגתן.

דוגמא מעניינת לדיאלוג פוטוגרפי בין משתתפי הקבוצה לא' הן התמונות שהקבוצה צילמה עבורו ביום הולדתו והתמונה שהוא צילם להם בחזרה.
הם צילמו אותו כמצודה מבוצרת. 
3

הוא צילם אותם כסבך, שיח יבש וקוצני. 
4

דרך התמונה הקבוצה קראה לא' להתחבר אליהם, לפתוח את הדלת של המצודה, הוא מצידו הראה להם מדוע הוא לא מתמסר, הסבך היבש והדוקר סימל את הפחד להיכנס לשדה הרגשי ואת החשש להשתייך לקבוצה. אף אחד מהצדדים לא העז לבטא את התכנים הרגשיים הללו לפני כן, התמונות הציגו את הקונפליקט ורק אחרי שהתמונות הוצגו נאמרו המילים.

בדיאלוג הזה סומנה פרשת דרכים שלאחריה א' עבר שינוי משמעותי הוא התחיל להיפרד בהדרגה מהמצלמה המקצועית שיצרה פער סימבולי וקונקרטי בינו ובין החברים, ועבר לצלם כמו כולם במצלמות האוטומטיות ובזוג. החיבור היה מיידי, הם חשו שהוא הקריב משהו בעבור שיתוף פעולה איתם והוא הרגיש חלק מהחוויה הקבוצתית. מכאן במהלך שנים א' מצלם את החוויות של החיים שלו, לא רק צילומים יפים וייצוגיים. הקבוצה חווה אותו כיום הרבה יותר אמפתי וחלק מהקבוצה.

לסיום, אני חוזרת לתהליך הטראומטי שעברה האמולסיה, את סרט הצילום הפגוע אי אפשר להחזיר לאחור לימים שלפני הפגיעה, כך גם אי אפשר למחוק את הטראומה, אבל אפשר לפתח יחס חדש והתבוננות מותאמת על החיים שאחרי הטראומה ומה שבכל זאת שרד מהחיים שלפניה.

לבנת רוקח
פוטותרפיסטית ופסיכותרפיסטית מתמחה בטראומה.
עובדת בעשור האחרון בחטיבה הפסיכיאטרית בביח שיבא בשלוש מרפאות.
מטפלת פרטנית וקבוצתית במרפאת חווה - מרפאה לבריאות הנפש של האשה.
במרפאת פוסט טראומה- המטפלת בהלומי קרב ונפגעי טרור.
במרפאת קשת המתמחה בטיפול באוכלוסיה על הרצף האוטיסטי.
כמו כן מנחה סדנאות ומרצה בנושא פוטותרפיה מטעם משרד הרווחה ומשרד החינוך.
חדשות