הרשמה לניוזלטר

נגישות

מאת: ד"ר טלי גורלי טוראל, פוטותרפיסטית

מורה במסלול לפוטותרפיה במוסררה

 

אתבונן /   מרים חלפי

אתבונן בתנודות אישון העין

אישון עין קטן

מלא אין סוף מראות הנפש.

בתנודות נפשי

אתבונן

לו להרף עין

נפשי עצמי לדעת. 

 

אני רואה את הטיפול באמצעות צילום כמרחב מעבר בין הרהוריו של המטופל לאלה של המטפל, באמצעות ואודות האייקון הצילומי. השימוש בצילום מאפשר לנו לחשוף יחד אט אט, כמו במודל "חלון ג'והארי"[1](JoHari window), (ארבעה יעדי ראייה: התחום הגלוי (למטופל ולי), התחום החבוי (חבוי לי וגלוי למטופל), תחום העיוורון (ההדחקות או הדיסוציאציות של המטופל) ותחום הלא מודע (של המטופל, שיצוף ויעלה אל סף המודע בעזרת חלומות, דימויים וסמלים).

כפוטותרפיסטית אני יכולה להעיד על מקומו המשמעותי של הצילום בטיפול: אלבום התמונות של המטופל נוכח, עובדים על דיוקן המטופל, יוצרים תעודת זהות ויזואלית באמצעות צילומים, בודקים את מקומו במשפחה, בקבוצת השווים, בעבודה ובחברה באמצעות תמונות.tאנחנו עוסקים בדמיון שלו לאחרים ובייחוד שלו כאינדיבידואל. המטופל משתמש בצילומי נוף, עצים ופרחים, בעלי חיים, בניינים חפצים – כמצע להשלכה, או יוצר קולאז'ים מתמונות שצילם או חיפש ומצא כתהליך של בניית עצמי. אנו מתבוננים בדרך שעבר – באמצעות צילום מקומות בחייו, או מתכוננים יחד להמשך המסע על ידי דימוי פעיל של המטופל את מהלך חייו העתידי. קונפליקטים נפשיים, מערכות יחסים, אזורי צל, פרסונות- כל אלה מתגלים לעינינו- המטפל והמטופל כאחד - באמצעות האייקון הצילומי - כמו על נייר פיתוח, באמבט כימי, בטכניקה הישנה.

בשורות הבאות אני מבקשת להרהר על 'חומרי הגלם' איתם אני עובדת: הצלם, התמונה, המצולם, המצלמה, המחשב והמתבונן.

 

1. הצלם:

רבים הצלמים בחדר הטיפול: המטופל, המטפלת, צלמי משפחה עלומים, או צלמי עיתונים ומגזינים.פעולת הצילום שביצעו נועדה לצרכים אחרים, ובודאי שלא תוכננה על מנת לשמש אותנו בחדר הטיפול. אולם נקודת מבטם של הצלמים הופכת בעת ההתבוננות המשותפת – למגדלור: היא שופכת אלומת אור על נפשו של המטופל.

זונטג אומרת: "... לצלם הרי זה להיות שותף בארעיותו של אדם אחר [או של חפץ], בפגיעותו, באי יציבותו". (עמ' 27 זונטג 2003). לעיתים קשה למטופל ליחס לעצמו, כצלם, או למי מצלמי המשפחה בעבר – כוונה, רצון, איווי. אולם בהדרגה מתפתחת שפה בינינו, שפה בה מותר לשייט באולם ההשערות, להניח הנחות שונות, לבטלן במחי יד ולהניח אחרות במקומן. לגלות את האיווי מאחורי מבטה של המצלמה שהיתה בידיו או בידי אביו, או אמו. מה ראתה עין המצלמה, מה שמטה. מה ראו הוריו ומה נאלם.

2. התמונה:

טיפול באמצעות צילום מתהווה מול תמונה, תוך דיאלוג בין מטפל למטופל. התמונה, "השלישי", מתמסרת לקריאות שונות, משתנה מנקודות המבט הפרשניות. התמונה קוראת לנו לא בזכות ה'סטודיום', אלא בזכות ה'פונקטום': "היסוד שינפץ [או ינקוב] את הסטודיום" (עמ.58 בארת 1988). זו עשויה להיות התמונה בשחור לבן, עם השוליים המזוגזגים, או תמונות הצבע הראשונות (שהפכו כולן לאדמדמות/כתומות במרוצת השנים). כיום אלה תמונות צבע משוכללות של העידן החדש או תמונות מעובדות בתכנות מחשב- כולן מקפיאות רגע ואוצרות זיכרון:

" יש זיכרונות כמו תצלומים, שכאשר אנו מפתחים אותם בקערת הזיכרון - באותה קערת פלאים חשאית שכולנו מסתירים בחדר האחורי של חיינו, - הם מופיעים שונים או חשופים חלקית. אלה הם הזיכרונות הקודמים לשכחה. (...) בכל זיכרון - וכך גם בכל תצלום - נשארים תמיד חלקים מוצלים, ומתחתיהם מסתתרים פלחים של חיינו. לפעמים אלה חלקי חיים חשובים או משמעותיים ממש כמו אלה שעודנו זוכרים או כמו אלה שעוד נחיה." קטעים מסרט אילם /חוליו לימסארס

וישנה תמונה מעובדת, שמשתנה מול עינינו בתהליך טיפול מכני או ממוחשב, שבנוסף לתיעוד שהיא מכילה, למידע ולעובדות – יש לה איכות אסתטית משלה. ולעיתים לוכד המבט את האסתטיקה, או היופי, או הסימטריה המיטיבה עם המתבונן, מטופל ומטפל כאחד:

 

"הרגע האסתטי הוא הפסק בזמן, שבו הסובייקט מרגיש שהוא מוחזק במצב של סימטריה ובדידות על ידי רוח האובייקט. "המאפיין של חוויה אסתטית, בניגוד לחוויה הכרתית או מוסרית", כותב מורי קריגר ([2]Krieger), " הוא עמידתו ברשות עצמו, יכולתו ללכוד אותנו בתוכו ולמנוע מאתנו לחרוג ממנו אל ידיעה חדשה או אל מאמץ בתחום המעשה". ....רגעים כאלה מגבשים את הזמן בתוך מרחב שבו הסובייקט והאובייקט מקיימים ביניהם פגישה אינטימית." (בולאס פרק 2 עמ.16).

ישנן טכניקות שימוש רבות בתצלומים, למשל: קריעת תמונה, הדבקות, גריעה או הוספה, עיבוד תמונה ממוחשב, הפיכת תצלום לנגטיב ושימוש בו כצללית, יצירת רצפים סיפוריים מתמונות, יצירת שטיחים מתמונות, 'כניסה' לתצלום בעזרת Zoom In או יציאה ממנו באמצעות Zoom Out ותיעוד חלום באמצעות תמונה או צילום בתוך תפאורה.

וישנם כמובן הסרט, הסרטון והווידאו. לעיתים הוא נוצר מצירוף של תמונות בודדות לרצף ולעיתים הוא נוצר ב'שוט' אחד, התרחשות עצמאית. מטופלת יכולה לבקש ממני לראיין אותה מול המצלמה, לצלם בעצמה יומן וידאו אישי בבית, או בקליניקה. אני מבקשת לעיתים מאם רשות לצלם אותה ואת תינוקה, או שהיא מצלמת אותו בעצמה. אנחנו מצלמים בווידאו Intake של משפחה על מנת לזהות עם השותפים את נקודות החוזק והחולשה במרחב המשפחתי, או על מנת לצפות שוב ושוב יחד, בזמן הדרכת ההורים, ברגעים מיטיבים של ההורים לילדיהם, או ברגעים שיש צורך לשנות.

כך הופך הווידאו לכלי תלת תכליתי: מתעד (כמו באירועי חיים), מלווה ומוודה (כמו ביומן אישי), מזהה (כמו ב Intake). במצבים אלה- פניו לעבר העבר. אבל הוא יכול באופן יצירתי למדי לשמש גם לחיבור של 'תסריטים' עתידיים אפשריים: מטופל יכול לצלם בטכניקת 'Stop Motion' מהלך חיים עתידי, מערכת יחסים משפחתית רצויה או משאלה כמוסה. במצבים אלה פניו לעתיד. הוא מסייע לעצב במחשבה בעזרת דימיון ויזואלי- את התרחישים הרצויים, האפשריים, המקוּוים.

3. המצולם:

תמיד מפתיע: דיוקנו של מי יגיע לחדר הטיפול? של המטופל? בני משפחתו? חבריו? או אולי יגיעו ראשית לחדר הבתים בהם גר, הרחובות בהם שוטט, בעלי החיים שליוו את חייו? מה שמצולם לעולם הינו הצעה להרהור, ולא הדבר עצמו. נכון, אנחנו מתבוננים בקפידה, מנתחים פוזיציות, מודדים ומשווים, אבל האין אלה רק ייצוגים של המצולם?

"...כשמת האב, הבן נעשה אב לעצמו ובן לעצמו. הוא מביט בבנו ומגלה את עצמו בפניו של הילד. הוא מדמיין מה שרואה הילד כשהוא מביט בו ומגלה שנהפך לאביו שלו. באורח בלתי מוסבר, הדבר מרגש אותו. לא רק מראה הילד הוא שמרגש אותו, אף לא המחשבה שהוא עומד בתוך אביו, אלא מה שהוא רואה בילד מן העבר האבוד שלו עצמו. הוא חש אולי געגועים לחייו שלו, לזכר נערותו שלו כבן לאביו. באורח בלתי מוסבר, חולף בו באותו רגע רטט של אושר וצער כאחד, אם זה ייתכן, כאילו הוא נע לפנים ולאחור כאחד, אל תוך העתיד ואל תוך העבר. ויש רגעים, לעיתים תכופות יש רגעים, שבהם הרגשות האלה מתעצמים עד שנדמה כי חייו אינם מצויים עוד בהווה." (עמ. 87-88 אוסטר 1995).

 

4. המתבונן:

שניים חולקים את רגע ההתבוננות: המטפל והמטופל. הרבה נכתב בהקשר זה על הכלה, אמפטיה קבלה. שניהם חווים חוויה אסתטית, ריגשית נפשית ומהרהרים על מראה עיניהם. אבל לעיתים המטופל מעיד, ואני המטפלת – שומעת את העדות, מתעדת, עדה נוכחת:

 

"עד עכשיו הנוכחות שלי היתה או לא הייתה, לא הזיזה כלום...מריה אומרת אני ישנו, והנה ככה גם אני מבחין שאני ישנו"...אני שואל: לבדי, לא יכולתי להבחין שאני ישנו בעצמי? כנראה לא. כנראה יש צורך באדם אחר שמודיע". (עמ 46. דה לוקה 2003)


5. המצלמה
:

מלשון 'צֶלֶם' בעברית, מביאה איתה את הדמות אל הפריים. המונח הלועזי "חדר אפל - קמרה אובסקורה" מוסיף לנו את התנאים המיטיבים הנחוצים להיוצרות הצלם/הדמות: חדר טיפול, שהוא בבחינת מקום אפל, בו תתפתח לאיטה דמותו הפנימית של המטופל על גבי המצע הנכון לה .

המצלמה נתפסת לעיתים כפולשנית, חודרנית, בעלת עדשה מקרבת, מציצנית, לא רחומה .בחדר היא בת ברית: לעיתים המטופל מרים אותה ומצלם, לעיתים מבקש ממני לצלם אותו, או אותי, פעמים אנחנו יוצאים יחד, מצוידים במצלמה- אל החוץ, מצלמים משהו שחשוב למטופל להביא אל החדר פנימה. יש ואנו 'משחקים' יחד בגימיקים של המצלמה ומופתעים בכל פעם מחדש מהרגש העז שפעולה ה'פילטר' עשויה להעלות בנפש.


חלק מהמונחים הקשורים במכשיר המצלמה- נושאים משמעות סימבולית גם עבור המטופל ותהליך הטיפול: העדשה (נקב זעיר), המיקוד (פוקוס), החשיפה (צמצם ומהירות תריס), הפלאש (מפחית צללים ומדגיש את מושא ההתבוננות) חצובה, פילטר, זום, צילום מאקרו וצילום פנורמי. חשיבה במונחים אלה מעשירה את המבט הטיפולי.


6. מסך המחשב:

בעת הטיפול בצילום אנו משתמשים לפעמים במחשב ובמסך. מסכים נמדדים בכמה היבטים, בין היתר ברזולוציה שלהם, בגודלה של כל נקודה ונקודה , בזמן התגובה לפעולות שאנו עושים וביחס שבין הלבן לשחור, בין אור לחושך (ניגוד). קני המידה האלה תקפים בהשאלה גם למצע המתקיים כמרחב ביניים ביני לבין המטופל, מרחב עליו אפשר להקרין את התמונה: עלי לדאוג לכך שהרזולוציה תהיה מספיקה על מנת לאפשר בהירות של פיקסלים. עלינו לבחור את הניגודיות, להחליט מה באור ומה בחושך, ועד כדי כמה נוכל למתוח את הסקאלה שביניהם.

המסך של המחשב הממשי בחדר הוא אמצעי קלט ופלט כאחד. הוא מקבל אליו את המידע שמזין המטופל, ופולט את גרסתו הטכנולוגית של המידע הזה. המסך פועל באופן משמעותי עבורנו: אנחנו מעלים עליו את כל מה שרוצים לראות, מגדילים ומקרבים, מקטינים ומרחיקים, מעבירים לחזית או לאחור, גורעים מהתמונה או מוסיפים עליה שכבות שכבות של דימויים.


המחשב נאמן, שומר הכל בזיכרונו, מסוגל להוליך אותנו לאחור ולהעיד על קו המחשבה הוויזואלי והמסלול שעברנו באמצעותו. לעיתים העכבר הימני 'יוזם' רעיונות: שואל אותנו האם נרצה להדגיש משהו, לעבות, להדהד, ליצור צל או לגזור את השוליים, למסגר או להחליף. שנינו, המטופל ואני, נדהמים מכוחן של ההצעות התמימות האלה, האם לא זה מה שאנו מבקשים בתוּרנו אחר הקלה מכאב נפשי? להתיק או לעבות, להדהד או להצליל, לשים בצל או להביא לחזית?

טיפול בצילום בלי צילום?...

כל המרכיבים האלה של הטיפול בצילום באים לידי שימוש במהלך מיוחד, מקורי, מרתק ושונה אצל כל מטופל ומטופל. החל באלה העושים שימוש בלתי פוסק בשילוש (תמונה, מצלמה, מחשב)- וכלה באלה שמאתגרים אותי ואומרים: 'אני רוצה פוטותרפיה, אבל בלי צילום. אפשר?'...אז זהו, שאפשר. במצב זה ההיעדר הוא העיקר: היעדר הצילום, התמונה או ההתבוננות המשותפת באלבום – הם חומר הנפש המבקש עיבוד. הם אלה המצביעים על הכאב, הקושי, הבלתי נסבלות של היות נראה. הם אלה שמעדנים את גישתי, מאטים את צעדי אל עבר המטופל, שכאילו אומר לי בו זמנית: ראי אותי, התבונני בי, הראי לי באישון עינך שאני נראה – אבל גם: 'תני לי להיעלם, תני לי את האפשרות להסתתר, לא להיראות, לא להינקב...'

 

טיפול בצילום בתוך טיפול באמנות:

כשאני מסתכלת על פריסתם של מרכיבי הטיפול בצילום- על פני מהלך טיפול שלם, נראה שיש להם קיום בתוך מרחב גדול מהם: מרחב היצירה, האמנות והטיפול באמצעות אמנות. שכן הטיפול בצילום כפי שמטופלי מייצרים איתי – משלב בתוכו את כל החומרים הזמינים לנו בחדר, ואחרים שאביא במיוחד לכל מטופל כצרכיו: צבעים ומספריים ודבק, וחומרי מיחזור וטבע, ארגז חול ומיניאטורות, פנסים ושקפים, משטחי הדבקה וקופסאות, תיאטרון בובות וצלליות, תחפושות ומראות. כוחה של התמונה מתעצם אלף מונים כשהיא חופשיה להתהלך בחדר מלא כל טוב, לבחור היכן 'תתיישב' הפעם ולמי תחבור.

ולעיתים – זוהי תמונה בודדת. בעלת מלאוּת. שותקת או מתייחדת, שאינה זקוקה לשום דבר פרט לעצמה. אנו מכבדים אותה בחדר הטיפול. מייקרים את כל מה שהיא צופנת בחובה כסגולה להחלמתו של מטופל.

 
מקורות:

אוסטר, פ. (1995). המצאת הבדידות. הספרייה החדשה, הוצאת הקב"מ, ספרי סימן קריאה. תל-אביב.

בארת, ר. (1988). מחשבות על הצילום. הוצאת כתר. תל אביב.

בולאס, כ. (2000). צלו של האובייקט. הוצאת דביר. תל-אביב.

דה לוקה, א. (2003) הר אדוני. הוצאת הקיבוץ המאוחד. תל-אביב.

זונטג, ס. (2003). להתבונן בסבלם של אחרים. הוצאת מודן. בן-שמן.

חלפי,מ.( 1999(כמהון. הקיבוץ המאוחד. תל-אביב.

לימסארס, ח. (2001). קטעים מסרט אילם. הוצאת כרמל . ירושלים.

 

[1] Luft, J. & Ingham, H. (1955) "The Johari window, a graphic model of interpersonal awareness", Proceedings of the western training laboratory in group development. L.A.UCLA

[2] Krieger Murray, (1976). Theory of Criticism: A Tradition and Its System by. Johns Hopkins University Press.מצוטט בתוך: בולאס 2000

חדשות