הרשמה לניוזלטר

להרשמה לניוזלטר

נגישות

מאת סיגל בוחבוט

בהיעדר שפה משותפת הצילום היה השדה הוויזואלי בו יכולנו שנינו להיפגש ולדבר בתמונות. המצלמה, כמלקטת עבורי את חלקי התודעה הפזורים במרחב האינסופי של המציאות החיצונית הסובבת אותו ואוספת אותם לתוכה. יוצרת עבור שנינו מציאות פנימית, סובייקטיבית, אמנם מפורקת לאלפי תמונות אך בעלת משמעות שלמה בפני עצמה.
 
בשנים האחרונות אני חוקרת את השימוש בצילום ככלי טיפולי בעבודה עם אוטיזם, כאן בחרתי להתמקד בתיאור מקרה אחד ומיוחד, כפי שחוויתי אותו משנת 2009 ועד היום במסגרת עבודתי כפוטותרפיסטית בבי"ס לחינוך מיוחד. בהיעדר שפה משותפת הצילום היה השדה הוויזואלי בו יכולנו שנינו להיפגש ולדבר בתמונות. המצלמה, כמלקטת עבורי את חלקי התודעה הפזורים במרחב האינסופי של המציאות החיצונית הסובבת אותו ואוספת אותם לתוכה. יוצרת עבור שנינו מציאות פנימית, סובייקטיבית, אמנם מפורקת לאלפי תמונות אך בעלת משמעות שלמה בפני עצמה. המצלמה מאפשרת לי לראות אותו, להיות עדה ושותפה לחרדות שלו, לבלבול, להשתאות ולמבט הייחודי שלו על המציאות. זה היה ועודנו מסע מרתק עבורי. בשורות הבאות אנסה להניח על קצה המזלג טעימה קטנה בלבד.

בתחילת הדרך פגשתי נער מקסים בן 15. שמתי לב שהוא מתקשה ליצור איתי קשר עין, לא יוזם אינטרקציה, עונה לי בשפה דלה ללא מאפיינים רגשיים וללא הדדיות, תוך דיבור לאקוני ותבניתי. רוב הזמן היה שרוי באי שקט מוטורי, זז מצד לצד תוך כדי דיבור, תזזיתי וחסר מנוחה. באותה תקופה נדמה היה לי שהמרחק בינינו עצום וקשה לגישור ומצד שני הרגשתי שיש בו רצון אותנטי ביצירת קשר אבל קושי ביישומו, חשבתי לעצמי שאם יש רצון בקשר אז יש גם דרך אני רק צריכה למצוא אותה או לחילופין להמציא אותה. בהתחלה צילמנו בתוך החדר, דרך משחקים צילומיים שהמצאתי - המטרה היתה לייצר פלטפורמה תקשורתית לא וורבלית על מנת להקל עליו את יצירת הקשר איתי.

המשחקים לא דורשים מילים, מבוססי הדדיות, תבניתיים וברורים וכך עוקפים את הקושי המילולי התקשורתי. כעבור מספר מפגשים הוא ביקש לצאת החוצה לצלם, הבנתי שהוא מרגיש מספיק בטוח במחיצתי, שמחתי והייתי סקרנית לראות מה יהיו הבחירות הצילומיות שלו מחוץ לחדר כדי שאוכל לפתח דיאלוג עם עולם התוכן הפנימי שלו. בתמונות הראשונות שצילם ראיתי רק את המישור הקונקרטי: מזגן חדש, דלת, יציקות בטון, שידה ישנה.. אבל לאט לאט ותוך כדי דיאלוג משותף הצלחתי לראות את הסמוי מן העין והבנתי שדרך העיסוק בחפצים ישנים וחדשים, הוא בעצם עסוק בפחד שלו משינויים המתקיימים במרחב. ההבנה הזו אפשרה לי להיות שותפה לפחד, לתת לו שם וביטוי מילולי קונקרטי, ולנהל איתו דיאלוג קשוב ואמפתי.

בהמשך המצלמה שימשה ככלי תקשורת - מאחר והלקות האוטיסטית היא ביסודה לקות תקשורתית התפקיד של המצלמה הוא אדיר ומשמעותי באופן שבו היא מעודדת ואף מאפשרת את יצירת הקשר החברתי. בסיטואציה שאנחנו רואים בתמונה יש שני אנשים שמשחקים בחצר, אילולא המצלמה ייתכן והיה ממשיך ללכת, אבל זו גורמת לו לעצור, הוא נעמד מול הסיטואציה, מתבונן בעניין אבל לא יודע מה לעשות, בשלב הזה תפקידי לתווך ולעזור לו לגעת במציאות, למשל:
מה אתה רואה? מה אתה רוצה?
היית רוצה לצלם? אתה חושב שכדאי לבקש רשות?
הם נראים לך פנויים כרגע או עסוקים?
אתה רוצה ללכת לשם לבד?
תרצה שאבוא איתך?
כלומר, בסיטואציות הללו אני מסייעת לו לפרק את הרגע לחלקים קטנים ופעולות. הדבר מאפשר לי להיות איתו בהקשבה יתרה, לזהות את נקודת הקושי וללוות אותו שלב אחד קדימה.

ערוץ קונקרטי לביטוי רגשי
באחת הפגישות שלנו שאלתי לשלומו והוא ענה לי: "היום אני חזק כמו הרקולס וגם רגוע", אני מזהה ברגע הזה ביטוי יחסית מורכב של רגשות, יש בו גם חשיבה ניגודית מסוימת וגם חשיבה מופשטת וסמלית. אני מחליטה להשתהות ברגע הזה. בשלב ראשון אני מציעה לצלם אותו גם כשהוא "רגוע" וגם כשהוא "כמו הרקולס". פעולת הצילום מאפשרת לי לקחת רגש מופשט, לצלם את המימד הקונקרטי שלו ולהניח אותו כתמונה על השולחן. התמונה עצמה מאפשרת לנו לאחוז ברגשות האלו ולהפוך אותם לעוגן לפני שיתמוססו ויתפוגגו ברצף הזמן.

בשלב הבא אני שואלת אם הוא מכיר עוד משהו חזק כמו הרקולס, "כן, גם עצים הם חזקים כמו הרקולס" הוא עונה לי ואני שואלת אם היה רוצה לצאת לצלם עץ בחצר, הוא מסכים ואנחנו יוצאים לחצר, להפתעתי הוא לא מסתפק בעץ אחד, הוא ממשיך ומצלם עוד עץ ועוד עץ...
כי אם עץ אחד הוא חזק כמו הרקולס, אז בוודאי גם כל שאר העצים. הוא מתחיל למפות את המרחב ולצלם כל עץ שקיים בחצר.

פעולת הצילום אפשרה לנו להנכיח את החוויה ה"הרקולסית" באמצעות קונקרטיזציה של מחשבה מופשטת. ותוך כדי כך גם סיפרה לי משהו על נטייה לחזרתיות. כעבור שנה ההורים קונים לו מצלמה ובתום החופש הגדול אני זוכה לקבל ממנו "מתנה" מאוד משמחת ומרגשת - אוסף של תמונות שצילם בזמנו הפנוי ובאופן עצמאי לחלוטין, אני מתרגשת.
הרגע בו אני מבינה שהוא רואה בי שותפה לחוויות האישיות ביותר שלו, זכור לי כרגע מאוד אינטימי, מיוחד ומכונן. כך, מתחיל להתפתח דיאלוג שונה וחדש בינינו, אני נחשפת ליותר ויותר חלקים בתוכו, הוא מכניס אותי לעולם שלו ואני מוקסמת מהקרבה שנוצרת בינינו.

נוכחותה של מצלמה בחיי היומיום מאפשרת לו לאמץ את הכלי הצילומי לחיקו ביתר שאת. כך מתחילים להיכנס המון חומרים מצולמים לתוך החדר, המצלמה מלקטת רגעים משמעותיים בחייו ומאפשרת לו בקלות רבה לשתף אותי וכך בעצם לתת לי לעזור לו לפענח את המציאות המציפה והמורכבת שלו, זו שלרוב הוא לא לגמרי מצליח להבין לבד. בסדרה של צילומי העצים ראינו את מיפוי המרחב, בצילומי האש לעומת זאת אפשר לראות את מיפוי ציר הזמן, כאילו שאין תמונה אחת שיכולה להכיל את כל המדורה הזאת. וכשאני שואלת אותו למה צילמת, הוא עונה לי: "כי היה אסור לגעת". המשפט הזה משקף בצורה מרתקת את הערך הטיפולי של המדיום, כאשר המצלמה מאפשרת לו לעבד ולווסת גירויים מציפים, כמו גם להיות בקשר עם הדבר האסור ולנכס אותו למרות שהוא אסור ואף לשלוט בו באופן מסוים באמצעות הצילום.

אם רק יכולתי לעצור את הזמן
אחרי אינסוף צילומים של טבע דומם, מתחילים להגיע גם צילומי משפחה. מאחר ואחד המאפיינים של אוטיזם הוא קושי בהבנה ופענוח של סיטואציות חברתיות, כשאדם עם אוטיזם עומד מול סיטואציה חברתית בה יש צורך לקרוא שפת גוף, הבעות פנים, אינטונציה של דיבור, קיים קושי מאוד גדול לפענח את המציאות מאחר וזו משתנה בכל חלקיק שנייה. המצלמה מאפשרת לו לעצור את הזמן, את רצף הגירויים הבלתי פוסק של המציאות ולהקפיא אותה לרגע, כמו רוצה לומר תנו לי רגע להתבונן, בשקט, בסבלנות, ולנסות להבין מה קורה פה, מה אומרת שפת הגוף הזאת, מה מספרת היד הזאת? מדוע היא מושטת? יש כאן שלושה מבטים שונים, מי מסתכל על מי? ומי מסתכל אליי? מה אומר החיוך? אולי היא מחכה שאני אצלם אותה? וכו

מידע רב עולה מתוך הסיטואציה אך אין יכולת לעשות אינטגרציה, התוצאה היא תחושה של בלבול והצפה. לעומת זאת כשהוא מתבונן בתמונה סטטית, הוא שומר על מרחק רגשי מהסיטואציה, קל לו יותר להבין אותה, היא פחות מאיימת והיא גם הבטיחה לו שהיא לא תשתנה לעולם. הוא ממשיך לעשות שימוש רב במצלמה וזו ממשיכה לשרת נאמנה את התהליך המרגש הזה של יצירת קשר והבנייה של שפה משותפת ועם הזמן אני מרגישה שהיא משכללת גם את המורכבות של המבט, התמונות לא רק משמעותיות מבחינת התכנים אלא יפות כל כך ואני מתרגשת מהאסתטיקה ומהמורכבות הויזואלית המדהימה שנגלית לעיני. כשהתמונה הזו הגיעה, ידעתי שתהייה תערוכה.
 
לסיכום בעודנו מתבוננים יחד בתמונה שצילם הוא בעצם מכניס אותי פנימה, מרשה לי להיות עדה לרגע אחד, למציאות הפנימית הכה כאוטית לפעמים, זה המקום הנפלא בו יכולתי לאחוז בידו, להיות איתו, ביחד, להגיב, להתרגש, לשיים, להתפעל, לתת תוקף, להרגיע, לחמול ולשבור לרגע את רצף הבדידות הפנימי הזה.

כמובן שבבסיסו של התהליך כולו מונח הקשר הבין אישי המיוחד שנוצר בינינו, זה שבתחילה היה נראה רחוק ומנותק הפך עם הזמן למקום הבטוח של שנינו, מקום של צמיחה והקשבה.
אסיים בהוקרת תודה מעומק ליבי על כל רגע של אמון ואמונה.

סיגל בוחבוט, צלמת ופוטותרפיסטית
חדשות