הרשמה לניוזלטר

להרשמה לניוזלטר

נגישות

מאת ורד רהט

יש רגעים בחיים שאנחנו עומדים בפני בחירה ויש לנו התלבטות גדולה לגבי תוצאותיה. דמיינו שאפשר היה לבצע את שתי ההחלטות ולראות את השפעתן על מהלך חיינו לעבור בין שתי דלתות של יקומים מקבילים המעמידים את שתי האפשרויות (ואפילו יותר) – האם היינו משתמשים בדלתות המסתובבות האלו?

הקולנוע בשירות הטיפול
הווידאותרפיה יכולה לעבוד באופנים מגוונים. הגישה בה אני עובדת היא באמצעות עשיית סרטים (בקבוצה או בפרטני) וכך גם נבנתה הסדנה בכנס הבוגרים של מוסררה. העשייה הקולנועית הקבוצתית מזמנת לחברי הקבוצה עבודה משותפת כצוות הפקה - החל מהסיפור שייהפך לתסריט ועד להפקת הסרט עצמו. העשייה הקולנועית מאגדת בתוכה מגוון תחומי הבעה אומנותיים כגון: ספרות, משחק, צילום ועוד. כל משתתף יכול לבחור את דרך הביטוי הנוחה לו ביותר. הקבוצה פועלת יחד למען תוצר קבוצתי אחד, והמצלמה משמשת ככלי המרכז סביבו את המאמצים של כל חברי הקבוצה.

יחד עם עבודת הצוות, כל משתתף עשוי לבחור להציג עצמו כאחת הדמויות המופיעות בסרט. בכך מתרחשות בו זמנית השלכה, העברה והרחקה.

״הקולנוע במיטבו... הינו מראה המשקפת לנו היבטים של עצמנו, לטוב ולרע, כפי שאנו באמת. כך המבט הנרקיסיסטי מותמר למבט שוחר אמת ומודעות עצמית.״ (נצר, רות. הקולנוע מטפל בנו. הוצ׳ רסלינג, תל אביב. 2013. עמ' 24)

הסיפור – הדרמה – הקונפליקט
במרכזו של כל סרט נמצאת הדרמה. בלעדיה, אין סיפור ואין עלילה. הדרמה מורכבת מקונפליקט המתקיים בבסיסה. הקונפליקט נובע מרצונות מנוגדים של שני גורמים או יותר, המתעמתים זה מול זה. הקונפליקט הוא המניע את הסיפור קדימה.

בסדנה הצגתי קונפליקט (אשר מפאת קוצר הזמן הכינותי מראש), כדלהלן:
קבוצת חברים מתכננת אירוע. שתיים מחברות הקבוצה אינן מוזמנות. הן ניגשות לחברי הקבוצה ומבקשות להיכלל גם הן. הקבוצה, לאחר דיון קצר, מחליטה שרק אחת מהן יכולה להצטרף. בנקודה זו של הסיפור בא לידי ביטוי הקונפליקט: מה יעשו שתי החברות? האם האחת תלך ותשאיר את חברתה מחוץ להתרחשות? אם כן, מה יקרה לחברות ביניהן? ואם לאו, האם יצאו השתיים בהפסדן?
כאן, ביקשתי ממשתתפי הסדנה להתחלק לשלוש קבוצות דיון. כל קבוצה העלתה אפשרות שונה לפתרון הבעיה. לאחר מכן כל קבוצה צילמה את הפתרון שלה למשבר.

גילוי והרחבה
כמו בסרט, גם בחיים אנו פוגשים קונפליקטים שונים בשגרת ימינו. כל אחד מאיתנו מתייחס באופן שונה להופעתם של קונפליקטים כמו גם לפתרונם של אלה כשהם צצים. לרוב, התגובה שלנו תהיה מתוך ארסנל התגובות האוטומטיות והמוכרות לנו. התרגיל מאפשר התבוננות והרחבה של תגובות אלה. לראות איך אנחנו מגיבים ואז לשמוע ממשתתפים אחרים על אופני התגובה שלהם. ללמוד על תוצאות אפשריות לתגובות שונות. כשהקבוצה רואה את התוצאה על המסך, מתפתח דיון שבו המשתתפים לומדים על עצמם ועל המקומות האוטומטיים שלהם ומתוך כך עשוי לבוא שינוי בקונפליקט הבא שאיתו נתמודד. התרגיל מאפשר לדמיין את התוצאות האפשריות, כמו בסרט, ולבחור באחת הנכונה עבורי. 

״הצפייה מאפשרת שיקוף עצמי ללא תיווך. המצלמה מחוללת ״קסם״. היא מאפשרת למטופל להיכנס לעורו של הצופה מהצד ולהשקיף על עצמו מבחוץ...התייחסות זו עתידה, בהדרכה נכונה של המטפל, להוליד בקרבו מעין ״הארה פנימית״ ואף להוביל לתהליך של קבלה, הפנמה ומודעות עצמית״ (כסלו, עידית. הווידאו – ראי הנפש. הוצאת: ילדים – המועצה לילד החוסה. 1999. עמ' 27).

בעבודה בקבוצה, לאחר הצילומים, אני עורכת את הסרט עם התחלה אחת ולאחר מכן מוסיפה שניים או שלושה סיומים שונים מתוך הסיומים שצילמנו. מתקבל סרט עם ריבוי תוצאות אפשריות לתגובות שונות, ממש כמו בסרט דלתות מסתובבות.

עוד חוזר הניגון
הצפייה בסרט מסייעת בכמה רבדים. ברובד האישי, אפשר שמטופל רואה עצמו כמו במראה – ביטוי לצורך נרקיסיסטי. המבט הנוסף שמתאפשר הוא מבט על עצמך מבחוץ – איך אני מוצג לעולם? ורובד נוסף הוא רובד של נוכחות – אני נוכח! אני קיים! ברובד הטיפולי – תחילה, התבוננות נרקיסיסטית כפי שהזכרתי לעיל. לאחר מכן, עשויה לבוא הקבלה וההשלמה של הייצוג שלי במסך. לאחר שצפה, יוכל המטופל לעשות את השינוי המתבקש לו (אם יש צורך בשינוי, לעיתים לקבל את העצמי זה הטיפול!).

״הצפייה בסרט מאפשרת להעביר את תכני הנפש דרך המסננת של התודעה באופן שיהיה ניתן להטמיעם, כך שישמשו סוכני שינוי״ (נצר, 2013 עמ׳ 26 )

בסוף הפעילות מקבל כל משתתף בקבוצה DVD עם כל היצירות שנעשו במהלך המפגשים. זה מאפשר למשתתפים צפייה חוזרת ונשנית בתוצרים וכך העבודה ממשיכה גם אחרי שהסדנה נגמרת.

״הווידאו פועל כ״מכשיר קסמים״. הוא מחייה מחדש את החוויה, מחזיר אותה כאילו ל״זמן אמת״, כך שהמטופל יכול להתחבר אליה מבחינה רגשית. הצפייה החוזרת מובילה את המטופל לעימות ישיר עם החוויה, כאשר יש לו את הכלים לכך. מרווח הזמן שחולף, מאפשר למטופל לעכל את החוויה וליצור אצלו מוכנות רגשית להתמודד איתה ולעבדה.״ (כסלו 1999 עמ׳ 31).

אז מה היה לנו כאן?
בפתרון הקונפליקט שהצגתי למשתתפי הסדנה באה לידי ביטוי היצירתיות במציאת פתרונות במסגרת הקבוצות הקטנות ולאחר מכן התקיים דיון ושיח במליאה הקבוצתית על אופן הצגתם ותכנון צילום הסצנה. המשתתפים שיחקו את התפקידים השונים. 

הציוד הנדרש הוא:
מצלמת וידאו
מיקרופון + בום + חיבור למצלמה (או למכשיר מקליט חיצוני)

משתתפי הסדנה בחרו במאי, צלם ומקליט – הקשר בין השלושה לחברי הקבוצה מחדד את הקשיבות אחד לשני ונוצרת ההבנה כי יש צורך בעבודת צוות להשלמת המשימה. המשתתפים צילמו והקליטו את הסצנה ולבסוף צפו בסצנות המצולמות. תגובות המשתתפים היו של הפתעה מהתוצאה, שחרור והומור. הכלי הלא מוכר להם סחף אותם לחידוש אפקטיבי ומרענן.  

פילמוגרפיה:
  1. שם המאמר והסדנה לקוחים משם הסרט העוסק באפשרויות הטמונות במציאות מקבילה. Howitt, Peter. Sliding Doors. UK, 1998
    ביבליוגרפיה:
  1. נצר, רות. הקולנוע מטפל בנו. הוצ׳ רסלינג, תל אביב. 2013
    כסלו, עידית. הווידאו – ראי הנפש. הוצאת: ילדים – המועצה לילד החוסה. 1999.
חדשות