הרשמה לניוזלטר

נגישות

פוטותרפיה - טיפול וצילום כמקצוע

מאת אמירה אור, פסיכולוגית ומטפלת באמנות, מורה במסלול לפוטותרפיה בבית הספר הגבוה לאמנות מוסררה.

 

צילום כאמצעי למבט פנימה
זמינותה ונגישותה של המצלמה בעידן הדיגיטלי הפכו את הצילום לפעולה טבעית כמו נשימה כמעט. הצילום הפך לאמצעי של תקשורת, תיעוד, ייצוג אישי ושימור זכרונות. אתרים ורשתות חברתיות כמו פליקר, יוטיוב, פייסבוק וטינדר משמשים במה לעיצוב דיוקן עצמי מצולם, פרי רצונו של הפרט בתקשורת, שייכות והכרה. בעקבות כך, גבר גם השימוש במצלמה כאמצעי לצמיחה והתחזקות רגשית בטיפול.
בשנים האחרונות החלו מטפלים רבים לשלב התבוננות בתצלומי ילדות בעבודתם. רבים מבינים שהתייצבות מול עדשת המצלמה מספקת הזדמנות לדיאלוג לא-מילולי עמוק, שמצמיח מודעות וחקירה עצמית. בעקבות התבססות הקשר בין הצילום והטיפול, הלך והתרחב העניין במקצוע הפוטותרפיה.

הגדרת הפוטותרפיה
סטיוארט (1978):
"פוטותרפיה היא שימוש בצילום או בחמרים צילומיים בהנחייתו של מטפל מקצועי, במטרה להפחית או להקל על סימפטומים נפשיים ולהביא לצמיחה ולשינוי רגשי-טיפולי." (ע"מ 1)
קראוס ופריירר (1983):
"שימוש שיטתי בדימויים מצולמים או בדימויים של תהליך צילומי (לעתים קרובות בשילוב שפה מילולית) כדי ליצור שינוי חיובי במחשבות, רגשות והתנהגויות המטופלים." (ע"מ 3)
ווייזר (1975):
"בטיפול פוטותרפי משתמשים בצילומים אישיים, צילומי משפחה וצילומים אחרים בנוסף להרגשות, מחשבות, זכרונות ואסוציאציות שאלה מעוררים כמקדמי העמקה, תובנה ושיפור התקשורת בין מטפלים ומטופלים, וכל זאת בהנחיה של אנשי טיפול מקצועיים ומורשים ובאופן שלא ניתן להשגה על ידי מלים בלבד." (ע"מ 22)

ווייזר מבחינה בין צילום בטיפול ובין טכניקות של צילום טיפולי בהקשרים שאינם טיפוליים באופן רשמי – שיטות עבודה טיפוליות שאינן מחייבות התערבות של איש מקצוע טיפולי וננקטות לצורך שיפור המודעות העצמית, להיכרות עם העצמי, לשיפור תקשורת עם בני משפחה ולמטרות קהילתיות למיניהן.

התפתחות המקצוע
הנסיונות הראשונים לגייס את המצלמה בשירות הטיפול הנפשי נעשו במוסדות פסיכיאטריים. ניתן לקבוע, שמקצוע הפוטותרפיה החל להתפתח בו-זמנית בצרפת ובאנגליה בסביבות שנת 1836 (קראוס, 1983), כשנים אחדות לאחר המצאת הצילום. גילמן (1976) מציין, כי בשנת 1852 הציג ד"ר דיאמונד, פסיכיאטר אנגלי וצלם חובב, סדרה של תצלומי פורטרט שנעשו בידי צלמים פגועי נפש לעיני הקהל בלונדון – עדות לשימוש שיטתי ראשון בצילום במסגרת הפסיכיאטרית. 
דיאמונד המליץ על שימוש בתצלומים ככלי עזר לטיפול הפסיכיאטרי וצילם בעקביות פגועי נפש. הוא טען שהתצלומים עוזרים לחקור את חזותם של המטופלים ובכוחם להשפיע על דימויים העצמי; הצילום היה בעיניו כנספח לתיק הטיפולי. מאמרו הראשון של דיאמונד בנושא זה הוצג בפני ארגון הרופאים באנגליה בשנת 1856 בצירוף 54 תצלומים המופיעים בספרו של גילמן (1976).

דיאמונד מדבר על מספר יתרונות לשימוש בצילום בטיפול בפגועי נפש:
"התיעוד של מראה המטופלים עשוי לסייע למחקרים שמחפשים ביטוי פיזיולוגי למחלה הפסיכיאטרית. בכוחו לתרום לדימוי עצמי מציאותי יותר של המטופלים. התיעוד החיצוני של המטופל יכול לסייע בהערכת שינויים במהלך הטיפול." (קראוס ופריירר, 1983, ע"מ 29)
בנוסף, מדווח גילמן (1982) על שימוש שעשה קרלין בצילומים במוסד הפסיכיאטרי Asylum בשנת 1858: "תצלומיו של קרלין מדגישים את יכולתם של מטופליו לחזור לעולם שמחוץ לאשפוז, לחזור להיות נורמליים ולהיראות נורמליים." גילמן אף תיעד את הדימוי הסטריאוטיפי של פגועי הנפש בחברה ואת הנזק שהוא מסב להם.
אך למרות התחלות חלוציות אלה, רק בשנות ה-70 המאוחרות של המאה ה-20 החלה הפוטותרפיה להתגבש כתחום טיפולי נפרד, ונכתבה ספרות מקצועית שהאיצה את העניין בה.


ג'ודי ווייזר – חמשת הטכניקות
ווייזר, פסיכולוגית קנדית, פרסמה בשנת 1975 את המאמר האקדמי הראשון ובו נתבע המונח "פוטותרפיה". החל משנת 1973, השתמשה ווייזר בתצלומים בעבודתה עם ילדים לקויי שמיעה. שנתיים לאחר מכן, הופיעה במגזין האמריקאיPsychology Today הודעה קצרה, שפנתה אל אנשי מקצוע שמשתמשים בצילום בייעוץ או בטיפול רגשי. בעקבות היענותם של כ-200 אנשי מקצוע, נוסד עלון החדשות PhotoTherapy Quarterly Newsletter, שנועד לעוסקים בתחום זה.
ווייזר אף חיברה ספר חשוב בשם "טכניקות בפוטותרפיה – לחקור את הסודות של הצילום אישי ואלבומי המשפחה". ברוב הטכניקות של ווייזר, משתמש המטפל בתצלומים כאובייקט חיצוני לחילוץ המציאות הפנימית ממטופליו. השיטה ההשלכתית של ווייזר מבוססת על התפיסה שמבטנו בתמונה משקף את פנימיותנו. בשנת 1982 הקימה ווייזר את המרכז לפוטותרפיה בוונקובר (www.Phototherapy-centre.com(. במרכז ניתנים קורסי מבוא וקורסים מתקדמים והוא כולל את "ארכיון הפוטותרפיה".

ג'ו ספנס ורוזי מרטין, חלוצות הפוטותרפיה באנגליה
ג'ו ספנס ורוזי מרטין היו צלמות שפעלו בלונדון בשנות ה-80 של המאה ה-20. בשנת 1983 הן פיתחו שיטת התערבות בשם "פוטותרפיה בהעמדה מחדש" ("Re-enactment Phototherapy"). עבודתן התבססה על התבוננות מחודשת באלבום התמונות המשפחתי בדגש על העדרויות שונות – לא רק של אנשים (מי צילם את התמונה? מי נעדר ממנה?), אלא גם של מגוון זהויות שסולקו מהתמונה לטובת מראה אחיד, נשלט, איקוני. 
בעבודתן החלו ספנס ומרטין לחקור ייצוגים ויזואליים של מורכבותם של סיפורי חיינו וסתירותיהם הפנימיות, דרך מבטנו-שלנו. לאחר זיהוי הנראטיב המשפחתי ויוצריו, ניתן לחקור את ההיסטוריה של המטופל מנקודת מבטו האישית. אלבום התמונות מאפשר לו ליצור נראטיב משלו ולספר את סיפורו כראות עיניו.

כנסים ראשונים וספרות מקצועית
פריירר (1980) מיין את מטרות השימוש בתצלומים בטיפול כך:
התעוררות של מצבים רגשיים
עידוד תגובה מילולית
מודלינג
תחושת שליטה במיומנות
שיפור במיומנויות חברתיות
עידוד יצירתיות והבעה
הערכה ואבחנה
תקשורת לא-מילולית
 

הכנס הראשון בנושא הפוטותרפיה התקיים בשנת 1979 באילינוי, ארה"ב, והופיעו שם חלוצי התחום כאנטין (Entin), פרייריר ((Fryrear , גזאןGassan) ) ואחרים. שלושה כנסים מקצועיים נוספים התקיימו בארצות הברית בחמש השנים הבאות, ומשתתפי הכנס הראשון ייסדו את הארגון הבינלאומי לפוטותרפיה שהוציא לאור את כתב העת "פוטותרפיה" לעיסוק בהיבטיו השונים של התחום המתהווה. לאחר כעשור חדל כתב-עת זה להתפרסם, מכיוון שמאמרים על פוטותרפיה התפרסמו בכתבי-העת של ארגונים נוספים רבים ברחבי ארה"ב.
החל ממחצית שנות ה-90 של המאה ה-20 סברו חברי הארגון הבינלאומי לפוטותרפיה כי ככל שיתקיימו יותר הרצאות וסדנאות בנושא בכינוסים של ארגונים מקצועיים של פסיכיאטרים ופסיכולוגים, כן יתרחב השימוש הטיפולי בפוטותרפיה. בעקבות כך, הפסיק הארגון את פעילותו ב-1988.
בכנס הבינלאומי הרביעי שהתקיים ב-1984 בטורונטו, השתתפו אנשי מקצוע מארצות רבות ומרקע מקצועי מגוון. בכנס התייחסו הן לפוטותרפיה (שימוש בצילום במהלך פגישות טיפוליות פורמליות) והן לצילום טיפולי (שימוש בהתנסויות שמבוססות על תצלומים כטיפול בפני עצמו).
הכינוס הבינלאומי החמישי לפוטותרפיה התקיים ב-2008 בטורקו שבפינלנד.
רוב חלוצי התחום משנות ה-70 וה-80 הוסיפו להשתמש בצילום בעבודתם הטיפולית, ואף התמידו במחקר הפוטותרפיה וכתבו ספרים חשובים בנושא.

תכניות לימוד
קורסים שעסקו בפוטותרפיה נפתחו בכמה אוניברסיטאות בעולם כחלק מתכניות לפסיכולוגיה קלינית ולתרפיה באמנות. "צילום ייעוצי", קורס בהנחייתו של ד"ר דויד קראוס, היה מן הקורסים הראשונים והתקיים במגמה לייעוץ באוניברסיטת קנט סטייט החל משנת 1979.

בהמשך אף נוסד קורס אינטרנטי למטפלים באמנות מטעם הארגון האמריקאי למטפלים באמנות.

פוטותרפיה בישראל

בראשית שנות ה-80 התקיימה בירושלים סדנת פוטותרפיה למטפלים באמנות מטעם יה"ת (הארגון הישראלי לתרפיה ע"י יצירה והבעה) בהנחייתה של גב' לינדה ברמן מאנגליה. בסדנה השתתפו כעשרים מטפלים באמנות, שהתבקשו להביא עמם תצלום אחד מהאלבום המשפחתי. בשנת 1993 תורגם לעברית ספרה של ברמן, "מאחורי החיוך – שימוש תרפויטי בתצלומים" ויצא לאור בהוצאת אח. זהו הספר הראשון בעברית שהוקדש לתחום.

המסלול הראשון ללימודי הפוטותרפיה בישראל
המסלול הראשון בארץ ללימודי הפוטותרפיה נוסד בבית הספר הגבוה לאמנות מוסררה בירושלים בשנת 2003, ביוזמתה של ד"ר בריזיט אנור ובתמיכתו של אבי סבג, מנהל בית הספר. מטרת התכנית היתה הגברת המודעות לצילום כשפה ויזואלית עם איכויות מיוחדות, שניתן לנצלן למטרות חינוך וטיפול רגשי.
התכנית אף הכשירה מטפלים במקצועות הפוטותרפיה, ובתום שלוש שנות לימוד רכשו הסטודנטים כלים לעבודה טיפולית בתמונות וצילום במגוון אוכלוסיות. המסלול מציע שישה סמסטרים עם הרצאות אורח במהלך החופשות. כל סמסטר כולל יום לימודים וחצי במכללה, ויום אחד של התמחות במקומות טיפוליים (פריזם, 2009).
הלימודים בתכנית אורכים שלוש שנים ומאפשרים השלמת תואר שני בלימודי קיץ אינטנסיביים בEuropean Graduate School- שבשווייץ, במסלול אישי. הקורסים מתקיימים במוסררה ומשלבים סדנאות בהנחיית מטפלים מארצות שונות הפתוחות לקהל הרחב. בין הסטודנטים צלמים, פסיכולוגים, מטפלים באמנות ומחנכים, המעוניינים בהעשרה אישית ובשילוב הצילום בעבודתם.
התכנית בנויה על שני יסודות:
- צילום פעיל בפגישה או בין פגישות – צילום כטיפול
- שימוש בתצלומים מוכנים – צילום בטיפול
התכנית הוקמה ע"י אורנה גלס, פסיכותרפיסטית ומטפלת באמנות ובצילום, מונחית ע"י צוות המונה כעשרה מורים ממקצועות הפסיכולוגיה והצילום ומטפלים באמנויות, המשלבים צילום בעבודתם הטיפולית. הלימודים אף כוללים עבודת-שדה (פרקטיקום) והדרכה מלווה. לבית הספר לאמנות מוסררה מחוייבות חברתית עמוקה והוא משפיע על אווירת הלמידה ומעודד תרומה חברתית-קהילתית מצד הסטודנטים ומוריהם.

חזון
המסלול לפוטותרפיה שם לו למטרה להפוך את הצילום לכלי טיפולי רב ערך ולחולל שינוי חיובי בחיי משתמשיו. תפיסת התכנית בנויה על ייחודו של מדיום הצילום, ייחוד הנובע מחלקו בחברה המודרנית ומתרומתו לחברה האנושית ולדימוייה. התכנית מבוססת על האמונה בכוחם של הדימוי הצילומי ושל פעולת הצילום לחולל התבוננות רעננה, נקיטת עמדה ותובנות חשובות מאין כמותן.

מקורות
ברמן,ל' (1993) – מאחורי החיוך: שימוש תרפיוטי בתצלומים הוצ' אח, קרית ביאליק
פריזם, י' (2009) – שילוב מקצוע הטיפול בהבעה וביצירה באקדמיה הישראלית : מהשכונה למגדל השן עבודה לקראת תואר מוסך, מגמה למנהל ומנהיגות בחינוך. נ. תל-אביב.
Gilman , S (Ed) (1976) – The face of madness N.Y. Brunner-Mazel
Krauss , A ,D, and Fryrear , J.L. (1983) – Phototherapy in Mental Health Charles C. Thomas ,Ill
Stewart, D. (1978) – Photography and Psychology join hands N.Ill. Univ.(Unpub.article)
Weiser, J. (1975) – Phototherapy: photography as a verb. The B.C
photographer Fall,1975, pp 33-36
Weiser, J. (1999) – PhotoTherapy Techniques PhotoTherapy Centre, Vancouver
Wolf, R. (1976) – The Polaroid Technique: Spontaneous dialogues from the unconscious Art Psychotherapy, 3 (3-4), pp 197-201
Loewenthal, D. (2013) – Phototherapy and Therapeutic Photography in a Digital Age
חדשות