הרשמה לניוזלטר

נגישות

מאת: יונית שלום, פוטותרפיסטית בוגרת מוסררה
בסיוע עמותות אשל ואשלים, מיסודו של ג'וינט ישראל, מרכז יום לחולון, תיכון אורט חולון ומחלקת הנוער תחום התנדבות וקהילה מנהל החינוך.

מטרת הפרוייקט:

'מעברים – תמונות מספרות' היא תכנית ייחודית ששמה לה למטרה להפגיש באמצעות  מצלמה, בדרך מיוחדת ויצירתית, שני דורות: קשישים וצעירים, במסגרת עבודתי כפוטותרפיסטית אני מלווה קבוצות של גמלאים וקבוצות של בני נוער, כל קבוצה בנפרד. בתכנית "מעברים-תמונות מספרות" התפיסה המנחה היתה ליצור חיבור, שיתוף, היכרות ועבודה בצוותא של שני 'קטבים' אלה על רצף ההתפתחות.
yonit2
הרציונאל:
מאז הגדרתו של אריקסון (1976) את שמונה השלבים בהתפתחות האדם מלידה עד מוות, אנחנו מונחים להתייחס לזקנה כשלב התפתחותי שצמד מאפייניו הוא 'שלמות מול ייאוש' (Integrity vs. Despair).

במיטבו, מאפשר השלב הזה לקשיש להתבונן בחייו, לבחון את מכלול המרכיבים במציאות חייו בהווה ולקבל את מעלותיו, חסרונותיו והישגיו ברוח של השלמה. בשלב זה הקשיש רואה את מקומו ברצף הדורות, משלים עם מחזוריותו של מעגל החיים ועם העובדה שעוד מעט יפנה את מקומו לצעירים (Integrity). יחד עם זאת במקביל, הוא עלול לחוות גם את הפחד, הייאוש, הקפיאה, היעדר המשמעות ותחושת אפסות ואבדן ערך, כפי שאומר קוהלת: ..."עַד אֲשֶׁר לֹא יָבֹאוּ יְמֵי הָרָעָה וְהִגִּיעוּ שָׁנִים אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵין לִי בָהֶם חֵפֶץ" (י"ב א').

בני הנוער לעומת זאת נמצאים על פי אריקסון בשלב ההתבגרות, שצמד המאפיינים שלו הוא 'זהות לעומת טשטוש זהות ובלבול תפקידים'. המעבר מילדות לבגרות מתאפיין בשלב זה בניסיון לגבש אישיות ולמצוא מקום בחברת השווים, להתמודד עם שינויים גופניים מהירים ומביכים לעיתים, ולגבש מיניות בוגרת. הזהות אמנם נובעת מאישיותו הייחודית של כל מתבגר, אולם היא מתגבשת תוך חיכוך, עימות וקשר עם הזולת: הורים, סבים, מורים ומדריכים ובני הגיל.

בחברה שלנו שבה חסרים טקסי מעבר וחניכה- נותרים הנערים והנערות ללא הדרכה בשלב קריטי זה בהתפתחות, ללא דגמי חיקוי בוגרים ובאים בימים שינחו את דרכם לעבר גיבוש הזהות האישית בתוך ה'שבט'-הקולקטיב, החברה הבוגרת.

בבניית הפרוייקט עומדת ההנחה שמפגש ערכי, אנושי מתוכנן היטב ומכיל – של קשיש עם צעיר (זולת עצמי, אחר) – עשוי לשמש היכל מראות בו ישתקפו רסיסים מקורות חייו של הקשיש בפניהם של הצעירים ולהיפך.

המפגש נעשה על רקע של הוויה ישראלית מדאיגה המתפשטת והולכת של הזנחה חברתית של הקשישים בקרבנו, עוני ניכור ובדידות, ולעיתים אף פגיעה פיסית, התעללות והפחדה על ידי צעירים. ההנחה הייתה שהפגיעה בקשיש מתאפשרת מכיוון שהוא בבחינת 'זר' לצעיר:   "...נערים היכו באכזריות אדם מבוגר - בלי שום סיבה. גבר בן 68 מתל אביב מאושפז במצב קשה מאוד בבית החולים, אחרי שנדקר והוכה לפנות בוקר באכזריות בלתי נתפסת על-ידי שני נערים בני 15 ו-16. ההסבר של הנערים בחקירה: השתכרנו ורצינו סיגריה...גיא פלג, חדשות 2, 27/06/12"

החברה הישראלית חיה פחות ופחות במבנה משפחתי רב דורי, והזקנה, החולי והבדידות שבאים עמה מודרים ונמצאים הרחק מעיניהם של צעירים. קשישים שוהים בבתי אבות, במוסדות, בבתי חולים, וערוב ימיהם לא נראה לעין המשפחה הצעירה והקהילה. הקשישים מצידם מורחקים מהדור הצעיר לא רק פיסית, אלא גם טכנולוגית: העולם הוירטואלי חוצץ ביניהם. התהום הטכנולוגית פעורה ולעיתים לא ניתן לגשר עליה. הצעירים הדיגיטליים החיים בעולם וירטואלי מתקתקים ומסמסים, מעיפים מבטים במסכים מרצדים, ואילו הקשישים מחוברים עדיין לעידן אנלוגי, שבו לזמן היה מימד אחד והמרחב היה ניתן למישוש.

ומכאן נובע תפקידה החשוב של המצלמה הדיגיטלית. היא קלה ביותר לתפעול, מאפשרת לכל קשיש להפיק ממנה תצלומים בכמות בלתי מוגבלת וכמעט ללא עלות. התצלום עוזר לאדם הזקן לבטא את עצמו ואת בחירותיו. התצלום מספק לכולנו, צעירים ומבוגרים דרך נוספת לראות ולהיראות ועוזר לנו להרגיש שמבחינים בנו. הצילום ממסגר מציאות של חלקיקי שנייה, מאפשר התבוננות, ניתוח ופיתוח מחשבות בהקשר לנושא המצולם.

לצילום פנים רבות: הוא כלי ביטוי אמנותי וטיפולי, הוא זמין, קל לתפעול וחדשני. ככזה- שימש גם כמקשר בין דורי חברי הקבוצה נחשפו לעולם הצילום, יצרו קשר באמצעות המצלמה וגילו שהם יכולים להביע עצמם בעזרתה.
yonit3
התכנית:
במשך 12 שבועות נפגשו תלמידי כיתה י' ממגמת צילום בתיכון אורט בחולון אחת לשבוע עם קשישים הבאים למרכז היום לקשיש בחולון. תכנית המפגשים כללה נושאים כמו: צילום ככלי ביטוי, התבוננות ויצירת תמונות ריאליסטיות ומופשטות, תמונות אישיות, צילום דומם, צילום משתתף, צילום תוך שימוש באביזרים, צילום רגשות והבעות פנים, הסיפור מאחורי התמונה, צילומים בגינה.

בקבוצה נוצרו כבר במפגש הראשון יחסים חמים של פתיחות ואמון, עזרה הדדית וחיבורים מיוחדים ומרגשים בין המבוגרים לצעירים. לכל אחד מהשותפים התאפשר להציג את עצמו, את תחביביו, את האהבות וההעדפות. הקשישים 'אימצו' את הנערים כנכדים והאחרונים מצאו 'סבא וסבתא' ונהגו בכבוד ואכפתיות. למרות ההבדלים המובנים מאליהם, התברר שכל נושא שעלה במהלך הסדנה היה בו גם מהמשותף והמחבר בין הצעירים והקשישים .

החפצים האישיים, מהעבר הרחוק ומההווה הקרוב, היוו אמצעי דרכו הביעו את עצמם וסיפרו את סיפורם. הסיפורים נשזרו זה בזה וממפגש למפגש הבחינו המשתתפים כיצד מתהדקים הקשרים הבינאישיים והכבוד הדדי, עזרה, דאגה ושיתוף הולכים ומתבססים. בני הנוער לא ויתרו על המפגש גם בימים החמים וגם בימי החורף הגשומים, הם הלכו מהתיכון ברגל וידעו כי הקשישים מחכים להם בהתרגשות גדולה.
yonit1
היזון חוזר:
בחלק מהמפגשים סיפרו הקשישים סיפורים קשים, על התמודדות בשואה, אבדן ילדים, מחלה קשה. הם לימדו את הנוער על חוזק, על התמודדות, על קשיי החיים והישרדות למרות התוכן הטעון בני הנוער הקשיבו, שאלו, התעניינו וחיבקו. ובמקביל- הצעירים שיתפו בחוויותיהם ובקשיים שלהם ובאופן כזה נתנו לקשישים חוויה של משמעות ושותפות.

לקראת סיום הכין כל זוג לוח אישי שכלל מבחר מתצלומיו, נערכה פרידה חגיגית לכבודה הודפסה חוברת והוצגה תערוכה מרגשת אליה הוזמנו בני המשפחה במעמד ראש העיר. באמצעות הצילומים בתערוכה ובחוברת נשמעים הן קולותיהם הייחודיים של המשתתפים ווסיפורם והן מסופר סיפור הקשר החם הבינדורי שנוצר.

אריק ה. אריקסון. (1976). ילדות וחברה, ספרית הפועלים. ת"א

תודה לד"ר טלי גורלי-טוראל על עזרתה בכתיבת המאמר

http://photolight.co.il/photoarticles/seniors_and_youth_photographing_together
חדשות