בית הוא חלל פואטי. מרחב רציונלי הבנוי מקירות זוכרים, קירות שסופגים את האנרגיה המשפחתית.
אנחנו נולדים לתוך החלל הזה, חיים שם, אוהבים, שונאים ומתים במקום אחד.
בדיוק כמו הרחם האימהי, הבית מספק לך ביטחון וחוסר ביטחון, מעניק אהבה והלקאה עצמית. האם אנחנו בנויים לחלל הזה? מהם הקולות הנצרבים בתודעה וקובעים את מנגינת חיינו?
האידיאה הביתית מעלה את המודחק אל מול המוכר והמכיל. המפגש מתחיל סביבי, במציאות הביתית שלי. האם הבית מנסה להגיד לי משהו שאני לא רואה או שומע? האם המרחב שאותו אני חווה שונה מהותית מהמרחב שבו אני חי? אולי ההמתנה למותו של אבי בחלל הזה, יצרה מציאות חדשה, קול חדש שעדיין לא הושמע. קול שהוזנח כמו הילד שבי שבגר והפך לאבא בעצמו. אולי הקיטש הסובייקטיבי מנסה לחבר נרטיב חדש. שונה מכל מה שהכרתי, אבל אותו דבר בדיוק.
ההחלטה לחקור את ״הבית״ נבעה משיח פנימי עם האלביתי שלו:
הסאונד הביתי מפגיש אותי עם הרובד הבלתי נראה של הבית ויוצר גשר בין המודע לתת הכרתי. חיבור בין מה שאני שומע למה שאני מסרב לשמוע.
