על החברותא: מורה הוא תלמיד הוא מורה, ובכל זאת...
הילה נבו

החברותא מציעה חלופה ליחסים המקובלים בין מורה לתלמיד. הלימוד בקבוצה מניח כבוד הדדי, הקשבה זה לזה ואפשרות לנהל שיח על בסיס הסכמה, להתחיל דיון ולסיימו בחוסר הסכמה; כלומר המטרה היא הדיון עצמו. כולם לא יודעים ויודעים, כולם – מורים ותלמידים בו זמנית. כפי שנאמר על אודות הפסוק: "וכפטיש יפוצץ סלע" [ירמיה כ"ג, כ"ט]: "מה פטיש זה מתחלק לכמה ניצוצות, אף מקרא אחד יוצא לכמה טעמים" (סנהדרין ל"ד, א').1
בעוד שכדי ללמוד לנהוג, להטות פועל או לחשב חשבון יש צורך, לכל הפחות, באחד שיודע ובאחד שאינו יודע, הרי החברותא נותנת במה למגוון פרשנויות ולקשת של דעות ומאפשרת להן להתקיים זו לצד זו. היתרונות העיקריים הם סובלנות (לודוויג ויטגנשטיין טען שמרבית העימותים בין בני אדם נובעים מ"העדפת משלים ידועים"2) והפריה הדדית.
הדמיון מייצר משמעות על ידי מציאת דמיון בין נתון חדש לנתון קיים. כך מאורגן הידע, ואנו יכולים להתנהל מבלי שניאלץ לברוא את העולם מבראשית שוב ושוב. המחיר הוא בריחוק רגשי ואינטלקטואלי מן הנתונים החושיים הייחודיים, שכן על מנת לארגנם יש להעבירם תהליך של הפשטה. אולם לעתים, הדמיון יוצר משמעות לא באמצעות התאמת הנתון לידע הקיים, אלא על ידי שילוב והצלבה. ניתן לחשוב על פעולת הארגון כפעולה של הוספה או של חיבור, ועל פעולת היצירה כהכפלה.3
הדמיון המארגן עשוי להיות יעיל מאוד בקבלת החלטות (מתי ללחוץ על הבלמים, כיצד להטות את השורש נ.ה.ג. בגוף ראשון, או כמה קוביות שוקולד כדאי לחלק לכל ילד אם רוצים שלכולם תהיה לפחות קוביית שוקולד אחת). לעומת זאת, חוסר האפשרות לחזות את פעולת הטרור של ה-11 בספטמבר, למשל, היא כשל בדמיון היוצר של המודיעין האמריקני. באחד מספריו של טום קלנסי דווקא מצטיירת אפשרות של פיגוע באמצעות מטוס עמוס חומרי נפץ, אך אפילו שם פעולת הדמיון נכשלת, מפני שהיא מצליחה לדמות מטוס אך ורק בתפקידו המסורתי כמוביל מטען, אך אינה מסוגלת לחשוב על המטוס עצמו כמטען נפץ.4
עמדת הלמידה האידיאלית, לדידו של סוקרטס, הן עבור התלמיד והן עבור המורה, היא לדעת שהדבר היחיד שאתה יודע הוא שאינך יודע דבר. על מנת ליצור משמעות לבלתי מובן אנו לוקחים פרגמנט ומשלימים אותו על ידי מציאת עולם שבו הוא מהווה סימפטום בעל משמעות.5 הלימוד בחברותא מונע אפשרות של יצירת משמעות "מן המוכן"; ריבוי הקולות מאתגר ללא הרף את הידע הקיים ברשותו של כל תלמיד, שכן גם בהיעדר הסכמה נבחנת כל עמדה לנוכח עמדות שונות ונדרשת להגיב אליהן. האתיקה של החברותא מאפשרת קיום בו-זמני של מספר אמיתות, ובכך משהה את המובן מאליו. קיומן הבו-זמני לא זו בלבד שאינו מהווה איום, אלא הוא המאפשר את הניצוצות.
היתכנותה של צורת לימוד זו במסגרת החינוך הציבורי תלויה ביכולתה של המערכת "לבזבז זמן" על לימוד דברים "בלתי נחוצים" כביכול. אולם על מנת שניתן יהיה "לבזבז זמן" בצורה מיטבית, נשאלת השאלה: האם מערכת החינוך יכולה לספק את התשתית המוסרית והאתית לכבוד הדדי ולכבוד לסמכות, כך שבהפרה-לכאורה של הסדר "לא יעלה לנו השתן לראש"? שהרי שתן מכבה ניצוצות...

_____________

הערות
1. ח"נ ביאליק וי"ח רבניצקי (עורכים), ספר האגדה (תל אביב: דביר, 1973), עמ' ש"צ, שמ"ו.
2. הנס בלומנברג, אנייה טרופה וצופֶה: פרדיגמה למטפורה של הוויה, תרגום: גדי גולדברג (ירושלים: שלם, 2005).
3. Karl E. Weick, "Organizing and Failures of Imagination," International Public Management Journal, 8(3) (2005), pp. 425-438
4. שם.
5. "The essence of conjecture and divination is to take a fragment and complete it by finding a world in which it is a meaningful symptom. Given an observed fact, a rule suggests itself to explain the origin of the observed fact. The rule, then, generates the intelligibility of the observed fact, and the observed fact is read through the rule" ; שם.