הצלם כפדגוג
דודי בראילובסקי

בסיפורו "דאגת אבי המשפחה" מתאר פרנץ קפקא את אודראדק: "יכולת לחשוב שהייתה לו אי פעם איזושהי צורה תכליתית וכעת הוא שבור, אך אין סימן לכך. בשום מקום לא תמצא גלד או נקודת שבירה, העשויה להצביע על כגון זה. היצור כולו נראה אמנם חסר תכלית, אך מוגמר על פי דרכו".1 בהנחה שנבנה על ידי מישהו, נשאלת השאלה: אילו היינו אנו מתבקשים לבנותו, כיצד היינו עושים זאת? האם מצוי ברשותנו הידע לשם כך? האם יש בידנו ההכשרה?
בסיפור אחר מאת קפקא, "שלטי העיר", נדרשים הבנאים להמתין דור אחר דור עד שיהיה להם הידע לבנות בניין כראוי, והבנייה מושהית לנצח. האם גם לנו לא נותר אלא לחכות?
ואם בחינוך בנאים אנו עוסקים, מה לגבי הכשרת צלמים? הבה נחזור לאודראדק ונמשיך ללמוד על היצור: "בשל ניידותו היוצאת מן הכלל אי אפשר לתפוס אותו", ממשיך קפקא ומספר. הוא חמקמק; גר במגורים ארעיים; כשאתה חושב שהוא כאן, מתברר לך שהוא שם. גם מקור שמו שנוי במחלוקת, וכל תיאור שלו כרוך בסתירה פנימית: שבור אך מוגמר, מבוסס על ידע לא ידוע (לא מודע)...
אם נרצה לצלם את היצור, נצטרך לתפוש את חמקמקותו. הכיצד? ניסיון שכזה אף הוא שנוי במחלוקת: יש האומרים שיש לארוב לו בחדרי מדרגות כצייד האורב לטרפו. יש האומרים כי המצלמה מסוגלת "לראות" את מה שחומק מן העין. את חלקיקי הרגע החולפים היא תלכוד, את הלא-מודע האופטי. אחרים יאמרו כי עלינו להניח לו לחמוק, כשם שעושה המשורר היווני, אורפאוס, בחיפושו אחר אהובתו אאורדיקי: כדי להציל את אהבתנו, עלינו לשחרר את אחיזתנו בה, להביט לאחור ולאבדה. או אז ייוותרו עקבות, ומלאכת השחזור תחל. כרוח רפאים נוכל להנכיח אותה מחדש (re-present), שוב ושוב.
הדרך מתפצלת, ועל הצלם לבחור כיצד יכשיר את עצמו: אם ניתן לתפוס את היצור ולשמרו, משמע ניתן למוסרו ולקבלו כידע המועבר מדור לדור ונשמר על ידי המסורת. לפיכך על הצלם, כחניך וכמחנך, לקבל את הכשרתו מסוכני הידע, מאבותיו, ולהעבירה הלאה. אם לא ניתן לתפסו, אזיי לא ייתכנו סוכנים של ידע רלוונטי; הצלם אינו יכול ללמוד או ללמד כיצד לתפוש את היצור, אלא לאפשר לאודראדק להופיע בעצמו. במקרה האחר, מדובר בשבר המסורת, ולפיה נוכל להבין את משמעות כותרת סיפורו של קפקא: "דאגת אבי המשפחה".
בהנחה שהצלם כאיש חינוך עובר בעצמו תהליכי למידה, הוא אינו מקבל את הידע האקדמי מן המוכן. עליו לחוות את תהליכי החניכה בעצמו כדי להתבונן בעולם ולהעביר את תמונותיו. הבה ננסה להבין תהליכי למידה אלו. המפגש בין הצלם לבין החומק ממנו יוכל לחדד את השאלה "למידה מהי?".
ג'ון דיואי גורס כי למידה היא גילוי מתוך ניסיון. נקודת המוצא של המחשבה היא "סיטואציה מופרעת", ניגודים מסוימים בניסיון המעוררים מבוכה וטרדה. על המחנך ללוות ולתמוך בתהליכים, הצומחים מתוך טרדה זו, ולא סוכן ידע המונע אותה. עליו לאפשר גילוי ותפיסה של מה שעדיין אינו ידוע, להעניק כלים ולעודד חיפוש של צורה חדשה ושל צילום חדש.
לפיכך, תפיסתו של דבר מה מטריד היא ראשיתו של תהליך למידה מתוך ניסיון. אך כיצד? למילה "לתפוש" כפל משמעות: מחד גיסא – אחיזה, לכידה וכיבוש, מאידך גיסא – קליטה והבנה. כדי להבין למידה מהי, יש להבין למה הכוונה במילה "תפיסה". בביקורתו של היידגר על משפט הקוגיטו של דקארט ("אני חושב משמע אני קיים") הוא טוען כי אנו מתרגמים את המילה הלטינית cogitate כ"חושב", כאילו ידענו באופן מיידי למה אנו מתכוונים כשאנו אומרים "חושב". דקארט מחליף את המילה cogitate במילה הלטינית precipere, שמשמעה ללכוד ולאחוז, במובן הכמעט מילולי. לתפוש במובן של לייצג בפני עצמנו, באופן מבוצר ויציב, את מושא הייצוג, כלומר ללכוד אותו במבטנו. ביסודו של ייצוג מעין זה מונח דבר-מה מוגמר ובעל שם. תפיסה כזו, טוען היידגר, מוגבלת אך ורק לאובייקטים המאובטחים על ידינו באמצעות ייצוגם התפיסתי, כך שנוכל לשלוט בהם ללא עוררין. על מנת להתגבר על אותה תפיסה מוגבלת, כדי לתפוש את הישות החמקמקה, שניתן לומר שהיא האודראדק של היידגר, תחילה יש לוותר על הסגרתה.2
השאלה, כיצד על הצלם להכשיר את עצמו לתפוש ולהראות את מה שאינו נאמר, את זה שלא ניתן לו שם, היא שאלה פדגוגית. עליו לעבור דרך עד שימצא מהי תמונתו של דבר זה: עקבה, רוח רפאים, יצור-חפץ מטריד.
לשם הדגמה, ניקח את הדרך שעובר תומאס הצלם, גיבור סרטו של מיכלאנג'לו אנטוניוני, יצרים (Blow Up). דרך הכשרתו של הגיבור כצלם מוצגת כבלתי נמנעת. אם נלך מסוף הסרט לתחילתו, נראה כי היעד של אותה הכשרה מוצג באופן אמבלמטי בסצנת הסיום: תומס תופס כדור שנזרק לעברו על ידי קבוצת פנטומימאים, אך, בעצם, לא נמסר לו דבר, והוא לא תפס דבר. מה שאנו רואים הן מחוות ריקות וייצוג נטול ממשות. על הצלם לקבל את שאינו ניתן למסירה, להתפכח. לשם כך עובר הגיבור לאורך העלילה הכשרה הכרוכה בוויתורים רבים, הראשון בהם הוא הוויתור על ההנחה שבכוחה של המצלמה לשמר ולהוכיח את מה שנתפס על ידיה וחומק מן העין – הלא הוא הרצח בפארק שבמוקד עלילת הסרט.
מסעו של הגיבור מתחיל בהתחזותו לחסר בית, במטרה ללכוד בתמונות את זה הגר "במגורים לא קבועים", כפי שמתאר קפקא את אודראדק. לאחר מכן הוא נראה בסטודיו כצלם הרוכן כחיית טרף מעל דוגמנית. הדרך אל ידע שאינו בר אחיזה על ידי המסורת אינה קלה. אין קיצורי דרך, אין פדגוגיה של ראה ולמד. על המחנך, אומר דיואי, לאפשר את הדרך לגילוי מתוך ניסיון. ניסיונו של הצלם מתגלה מתוך תהליכי עבודתו, ולא מתוך ידע שנמסר לו על ידי אבותיו. בתצלומיו הוא מלמד אותנו מהו חינוך ללא "חינוך" במובן המסורתי של המילה. הצלם כאיש חינוך יוכל ללמדנו את הדרך אל אותו שער, שרולאן בארת מכנה "שערי הארץ המובטחת", כלומר "אל שעריו של עולם נטול ספרות, שיוטל על הסופרים להעיד עליו".3 בפרפראזה על טענתו של בארת ניתן לומר כי המעשה החינוכי של הצלם הוא להעיד על עולם נטול "חינוך", במובן הצר של המילה, ללמדנו מהי למידה תוך אי-ידיעה וגילוי, ובכך לגלות לנו חינוך אחר מהו.

דודי בראילובסקי הוא מרצה לאמנות בבית הספר "קאמרה אובסקורה", חונך ומרכז אמנות בבית הספר הדמוקרטי "קהילה".

_____________

הערות
1. פרנץ קפקא, סיפורים ופרוזה קטנה, תרגום: אברהם כרמל (ירושלים ותל אביב: שוקן, 1993).
2. Martin Heidegger, Nietzsche (vols. I and II), trans. David Farrell Krell (San Francisco: Harper Collins, 1991).
3. רולאן בארת, דרגת האפס של הכתיבה, תרגום: דניאלה ליבר (תל אביב: רסלינג, 2004), עמ' 95.