"אריאל ורפאל אינם מכירים זה את זה. ההוראה כעיסוק, בנוסף להיכרותם עמי, היכרות הנעוצה בילדות דימונאית, מחברות ביניהם בחלל התצוגה. יחדיו הם סוגרים קצוות זמניים לכדי מעגל הרמוני. אריאל חווה עתה את שנת ההוראה הראשונה שלו, ואילו רפאל – את שנת ההוראה האחרונה שלו.
תיכון אורט ע"ש אדיבי באשקלון, בו משמש רפי זה 35 שנים כרכז סדנאות, מחנך ומורה, הוא בית ספר תעשייתי ומכללה טכנולוגית. נלמדים בו הן לימודי מקצוע והן לימודי בגרות, תוך שילוב הלומדים בשוק העבודה מתוך ראייה ערכית-חברתית. תיכון ברנקו-וייס, בת ים, שבו אריאל הוא רכז פדגוגי ומחנך, הינו מסגרת חינוכית ייחודית ואחרונה לנוער, אשר לא מצא את מקומו בבתי הספר הקונבנציונליים. בית הספר מקיים מערכת שעות אלטרנטיבית מעשירה לצד המערכת הפורמלית, המוכוונת לתעודת בגרות.
ההקשר המיתי, הנעוץ בשמותיהם של השניים, מקרי, אך רב-משמעות. שני המלאכים, אריאל ורפאל, מופקדים במיתולוגיות המונותיאיסטיות על מלאכת הריפוי.
כך נרמזת קריאה של העבודה החינוכית כאקט מרפא, במובן החברתי.
אריאל ורפאל הינם עבורי גיבורים אנונימיים. בזכות בחירתם היומיומית, הסיזיפית והאפרורית לעיתים - בחינוך בכלל ובחינוך של נוער "בעייתי" בפרט. בחירה אשר מעידה בהווה על אמונה גדולה בהיתכנותו של עתיד חברתי טוב יותר. אמונה לצד פעולה ממשית ומשמעותית, המקרבת מדי יום – בזכות ההתמדה בה – את מימושו של עתיד כזה.
זוהי בחירה מרגשת, המעוררת בי תקווה לגבי קיומה האפשרי של חברה ישראלית עתידית, צודקת ושוויונית יותר".