ג’ני ארנה בשחור לבן

אוצרת: אילנית קונפני

“ביום גשום, באור הבוקר, הסתכלתי אחורה על כל התמונות  שצברתי - רגעים של ערות, שברירי שניות, ראפ-קט בהילוך איטי מתוך סרט, אשר חייתי באמצעותם, יותר מבחוץ מאשר מבפנים, תמונות שנבלעו עד תום על-ידי ראייה שלפני קיום, שיכולתי להפוך לשלי רק אם עטפתי אותה במציאות, זייפתי אותה, המצאתי מחדש”. שרה מון, צירופי-מקרים.

לפני תשע שנים נהרג מורל דרפלר בפיגוע התאבדות בתחנת הרכבת בנהריה. מורל, צלם וממורי ביה”ס מוסררה, הותיר ברכבו, בניגוד להרגליו, את מצלמותיו ואת תצלומיו האחרונים ועלה על הרכבת. בני משפחתו - ג’ני, ארנה וים נותרו עם זיכרונותיו וזיכרון הוויתו.

במיומנות טכנית מופלאה יצר דרפלר דימויים מתוך צילומים שעברו תהליכים ארוכים של מחיקה, חריטה, שריטה וצילום מחדש. לעיתים יצר את עבודותיו כפוטוגרמות, כראשוני הצלמים, באמצעות הנחת חפצים על ניירות צילום. תהליכי עבודתו טשטשו את הגבול שבין צילום לציור והעניקו תחושה של התבוננות אל מציאות מבעד למסך או מבעד לחלום. דרך צילומיו הפכו שברירי שניות נדירים מחייו לבעלי חיי נצח, שכמו ממלאים אחר דבריו של פרוסט על טבעם של זיכרונות שחיים יותר מהחיים עצמם.

בשנת 1987 יצר דרפלר סדרת צילומים של בני משפחתו: פניו, פני ביתו, אשתו שרועה על מיטה, כלבם, חפצי ביתם. את תצלומי אהוביו והחפצים הקרובים לו ביותר, החליט להדפיס על ניירות צילום מכוסי פיטריות.

בנראות מטושטשת של מציאות מרוחה, מוכפלת או מושטחת, באווירה מלנכולית כואבת, אך יחד עם זאת מפתה ביופייה - יוצרת חנה סהר דימויים של מציאות הלקוחה מזמן וממקום חסרי הגדרה ממשית.

ההתבוננות בצילומיה נחווית כמו שיטוט בין מקטעים מעורבבים של מציאות, חלום, הזיה או הרהור. המבט המופנה אל הטבע, הנשגב והציורי מעלה תחושת מסתורין ורוחניות בסגנון ציירי התקופה הרומנטית משלהי המאה ה-18 והמאה ה-19. מאידך, כל רגע מציאות שמתעדת סהר, מטופל, ממוסך ומעובה. היופי וההדר, הנפעמות מהקיום, מקבלים משמעות חדשה מעורערת, שטומנת בחובה את מותם.

הצילומים של סהר לקוחים מתוך "סדרת הטפטים", ”אשמורות”.

 

 

*צילומים: חנה סהר